שבת שלום, מהצלם והעיתונאי יואל שתרוג
משפט השבוע
"שְתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בחֹרֶש צָהֹב וַחֲבָל, לֹא יָכֹלְתִּי לִבְחֹר בִּשְתֵיהֶן
וְעָמַדְתִּי, טַיָּל יְחִידִי, לַעֲקֹב בְּמַבָּט מְלַוֶּה הָאַחַת, מִקָּרוֹב עַד רָחוֹק, עַד עִקּוּל, עַד הָאֵין.
רָאִיתִי מוּלִי שְתֵּי דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת וּבָחַרְתִּי בְּזוֹ שֶעָבְרוּ בָּהּ פָּחוֹת, וְזֶה שֶעָשָׂה אֶת כָּל הַהֶבְדֵּל"
רוֹבֶּרְט פְרוֹסְט - הדרך שלא נבחרה
תמונת השבוע של אתר אדמה
"על הכביש המתפתל" - צפון איטליה
צילום: יואל שתרוג
לתצוגה מלאה הקליקו על התמונה
תמונת השבוע של בית הספר אדמה
"קרן אור" - סלובניה
צילום: אמיר קופר
אמיר, רופא, צלם אמן בוגר מסלול אדמה.
לתצוגה מלאה הקליליקו על התמונה
כתבת השבוע
איך לבחור עדשה למצלמה?
רכשתם מצלמת DSLR וכעת צריך לבחור עדשה, מה עדיף, זום גדול או איכות אופטית, מה מבדיל בין עדשות שונות?
מה זה צמצם, מקדם קיטוע (קרופ)
ומושגים נוספים?
המלצות השבוע
ההרשמה בעיצומה לסדנאות הצילום של אדמה לשנה הקרובה.
התערוכה "הרמן שטרוק - אמן יהודי ציוני: האוסף החדש" במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה.
קליפ השבוע
תרנגול כפרות - שיר שבכל סתיו מרגש אותי מחדש....
"בסתיו תמיד בסתיו בשקט ודממה יוצאים זיכרונותיי על גב ענן קטן
והם שטים להם מעל האדמה כדי להתבשם מכל נופי הזמן.
וכמו תמיד בסתיו אני נפרד בצער מקיץ שעכשיו רואים את קצה סופו
ובין עלים צמאים אני עומד כמו נער ממתין בסקרנות לחורף שיבוא..."
יוסי בנאי - תרנגול כפרות
שבוע טוב
יואל שתרוג - אדמה יוצרת
צילום כאמנות
052-4449333 08-9765845
[email protected]
בקרו באתר אדמה: www.y-adama.co.il
הצטרפו כחברים בפייסבוק לדף אדמה לדף של יואל שתרוג
לרשימת ההרצאות והמופעים של יואל
מסתור ומסתורים במקלטי מצוקים בארבל עמוד ועכברה
מאת: ד״ר ינון שבטיאל
תולדות חקר המערות בארץ ישראל
מאת: ד״ר ינון שבטיאל
קול קורא להשתתפות בתערוכה : אור וצל
בתחומים: צילום, ציור, עיבוד דיגיטלי, טכניקה מעורבת, פיסול.
הנושא: אור וצל (חקירת הצללים המוטלים במרחב, רישום באור, אשליית הנפח והעומק)
מועד אחרון להגשת מועמדות: 30/06/2014
נא לשלוח בין 5-10 צילומי יצירות מתוכם תבחרנה 2 יצירות מינימום.
למייל: [email protected]
יש להגיש את הדימויים בפורמט JPEG ברזולוציה 72 dpi.
גודל העבודות המקוריות לא יעלה על 50 על 70
נא לצרף לכל דימוי פרטים מדויקים: כותרת, שנה, מידות, טכניקה ומספר מהדורות (רלוונטי למדיות כגון: צילום, וידיאו, הדפס ותחריט). ללא הנתונים הללו לא נוכל להתייחס אל העבודות.
ציינו את פרטי העבודה בעברית ו/או באנגלית.
טלפון לברורים: יאירה 052-4428866, צופיה: 0545944557.
הודעה על קבלתכם או אי קבלתכם לתערוכה תישלח אליכם בדואר אלקטרוני.
בברכה,
האוצרות : יאירה יסמין, ציפי מנשה.
ערב מיוחד על מבצע מייקלברג - הברחת מטוסי מעפילים מתחת לאפם של הבריטים (בשיתוף ובחסות המועצה לשימור אתרים)
פאנל בנושא הספר "המיעוט הנבחר"
מי מפחד מצבע?
שירלי נחמנה, אדריכלית
שי אפשטיין , צלם
בעבר עבדו במקצוע אחד כל החיים, גרו בבית אחד עם סט רהיטים שעבר בירושה ולא היו יותר מידי שינויים. כיום הכל זריז ומהיר, אנחנו עושים הסבה מקצועית פעם בעשור, דירות נקנות ונמכרות בהתאם לגודל המשפחה המשתנה וריהוט משתנה על פי צו האופנה. הריהוט היום מיועד להחזיק מעמד לתקופה קצובה, האופנה מתעדכנת וסגנונות מתיישנים, אנחנו בדור הצריכה רוצים לרענן ולהתעדכן, רוצים חדש.
הרבה לקוחות מביעים פחד שצבע מסויים ימאס אליהם, ומעדיפים ללכת על משהו סולידי. אני מודה שצבע הוא לא לכל אחד, אבל גם אפור או בז' יכולים להימאס. בכל מיקרה אני מאמינה שעיצוב טוב אמור להתחבר לאופי הלקוח ולהוות מראה לאני הפנימי הספציפי של הדיירים ומה שאוהבים באמת לא ימאס במהרה.
כל צבע נושא איתו תכונות ואנרגיות מסוימות המשויכות אליו, ניתן למצוא לכך סימוכין בסמלי תרבות ואפילו בחיי היום יום, אבל זה כבר נושא לכתבה מסוג אחר.
אז כיצד ניגשים למלאכה, ריכזתי שלושה מסלולים פשוטים להכנסת צבע הביתה, בתוספת של כמה עקרונות עיצוביים וכמה טיפים והמשימה הופכת פשוטה.
מסלול 1 - CHEAP & BEST
כמו שאומרים בהודו הפתרון הזול לעיתים הוא הטוב ביותר – צביעת קירות.
זו הדרך הכי קלה וזולה להכניס צבע הביתה מבלי להתחייב. כל אחד יכול לצבוע קיר ואם נמאס תמיד אפשר לשנות. כדאי להקדיש מחשבה בבחירת הקיר לצביעה, מה גודלו, מאילו אזורים בבית רואים אותו, כיצד הוא ישפיע על החללים הסמוכים אליו.
עקרון – האחד הוא לבד –בחללים הציבוריים הגדולים רצוי לצבוע יותר מקיר אחד, ניתן ללכת על כמה צבעים רגועים המשלימים אחד את השני או ללכת על קיר בצבע דומיננטי ולידו קיר בצבע רגוע. הימנעו מהשילוב של אפור+ לבן +גוון אחד של צבע, התוצאה לרב יוצאת דלה ושטוחה, אם החלטתם להוסיף צבע לאפור והלבן תתחילו עם שניים.
בחדרי אמבטיה אני ממליצה לבחור קיר שאינו בא במגע ישיר עם מים ולצבוע אותו בצבע שמן עמיד למים, גם חסכנו בעלויות הגבוהות של הקרמיקה וגם הוספנו צבע לאמבטיה. בשירותי אורחים רב הקירות לא מחייבים קרמיקה ואפשר להשתולל.
כורסא צבעונית, כריות, אגרטלים, תמונות, אומנות, חפצי נוי ושטיחים משמחים בכל הצבעים. זו דרך קלה לשדרג כל חלל והיא אינה מחייבת אותנו לאורך זמן.
כמו שביג לובובסקי אומר:
"You know man…., that rug…., it really tied the room together"
שטיח צבעוני יכול לתפור את החדר ליחידה אחת ולהכניס בה צבע ועניין.
טיפ –היזהרו מלפתח אובססיה על צבע אחד. לרב עדיף לגוון וללכת על משפחה של צבעים.
חיים רק פעם אחת. אז תביעו את עצמכם ותתפרעו. רהיטים, קירות ואביזרים בצבעוניות הרמונית. מאוד חשוב לשמור על משפחה של צבעים וללכת על גוונים שמתאימים אחד לשני. שילוב הצבעים הוא זה שנותן את האווירה והוא סוד הקסם. חשוב כמובן לשמור על מינון נכון ולא להפריז.
כיסאות בפינת אוכל – שולחן מעץ רגוע יכול להכיל כיסאות צבעוניים.
עקרון – Alow Change, השאירו מקום לשינוים בעתיד, וודאו שבמינימום אמצעים נוכל לשנות את סכמת הצבעים של החלל.
טיפ – תשמרו על פרופורציות נכונות בין הצבעוני לשקט כדי לא להעמיס את החלל יתר על המידה.
להלן 3 דוגמאות כיצד להכניס צבע למטבח.
מסלול 1 CHEAP & BEST - צביעת קיר בגוון משמעותי יכולה לרענן מטבח שלם קיים .
הרצאתו של ארז לבנון במועדון
להלן הקישורית לאתר בו ניתן לצפות בה:
http://vimeo.com/87355503
עצירת הזדקנות בגלל מיטוכונדריה
מאת: ד"ר רועי צזנה, היחידה לחיזוי טכנולוגי וחברתי באוניברסיטת תל אביב
אבל לפעמים אני טועה, ובנושא הזה אשמח לשגות.
דווקא התקווה שנמצא עוד בדורנו את מעיין הנעורים – שאיפה שמקורה בחשש האנושי כל-כך מן המוות ומחוויית ההזדקנות והתנוונות הגוף והמוח – מקשה עלי ועל אחרים לסקור התפתחויות חדשות בתחום באופן אובייקטיבי. כמה פעמים קראתם כבר את הכותרת בעיתון "נמצאה תרופה לסרטן"? או – "מעיין הנעורים התגלה במעבדה"? כל הכותרות האלו נסמכות על הצורך האנושי שלנו במענה לצו הגורל, אך הן רחוקות בדרך-כלל מלשקף את המציאות. קריאה מעמיקה חושפת לרוב שהתרופה לסרטן הינה למעשה טיפול ראשוני בעכברים לסרטן מסוג נדיר כלשהו, ומעיין הנעורים מתגלה כטיפול מפוקפק שטרם נבחן אפילו על בני-אדם. אבל העיקר – לרגש ולהתרגש.
ההתנפלות המיותרת על כל פתרון אפשרי לבעיית הסרטן או ההזדקנות גרמה לי לחשוש במיוחד כשקראתי את הכותרת באתר המדע הפופולארי – I Fucking Love Science ("אני להתעלס אוהב מדע"), לפיה "פורמולה נגד-הזדקנות מתוכננת להתחיל בניסויים על בני-אדם". לפי המאמר, החוקר דיוויד סינקלייר המעורב גם במחקרים אחרים לעצירת ההזדקנות האנושית, הצליח להשיב את הנעורים לעכברים קשישים ולחדש את בריאות שריריהם. ובלשון פסקת הסיכום של המאמר: "אם התוצאות [בבני-אדם] יהיו דומות לאלו שהתקבלו בעכברים, הרי שיהיה מדובר בשווה-ערך של בני שישים עם הכושר של בני עשרים שנים."
מי אתה, פרופ' סינקלייר? כלל ברזל בסקירת מאמרים חדשים בעלי טענות סנסציוניות, הינו לבחון את מחברי המאמר בשבע עיניים. אם המחברים אינם מומחים ידועים בתחומם, הרי שהחשד שמדובר בתרמית או בטעות במחקר גדל פלאים. במקרה זה, סינקלייר הינו דווקא מומחה ידוע ומוכר היטב בתחומו. למעשה, אני מראיין אותו בספרי בנוגע לעצירת ההזדקנות, מכיוון שהוא עמד כבר מאחורי גילוי אחת התרכובות שסייעה להאט התפתחות מחלות הקשורות לזקנה בעכברים, כמחלות לב וסוכרת. תרכובת זו כונתה רסווראטרול, והיא הצליחה להאריך את חייהם של אורגניזמים מכל הסוגים – משמרים ופטריות ועד זבובים, תולעים, דגים ועכברים.
סינקלייר הקים בשנת 2005 את חברת סירטריס פרמסוטיקלס בתקווה למצוא תרופות וחומרים סינתטיים שיחקו את השפעת הרסווראטרול בבני-אדם. חברות תרופות גדולות ניערו את האבק מעפעפיהן והתחילו לשים לב לתחום, ובשנת 2008 רכשה ענקית התרופות גלקסו-סמית'-קליין את חברתו של סינקלייר תמורת 720 מיליון דולרים בלבד.
אז מה יש לנו כאן? פרופסור מכובד באקדמיה, שכבר הדגים יכולות מוכחות בתחום עצירת ההזדקנות (גם אם בבעלי חיים בלבד) ואף הקים חברה שנמכרה במיליוני דולרים בנושא. כשאדם עם רקורד כזה מפרסם מחקר חדש בתחום, אני רץ לקרוא.
מה פרסמת, פרופ' סינקלייר? פתחתי את המאמר, קראתי, ונותרתי ללא מילים. אתם מבינים, יש לי תואר ראשון בביולוגיה, תואר שני ושלישי בננו-טכנולוגיה ואני מלמד בטכניון קורס או שניים בפקולטה להנדסה ביו-רפואית. אבל כדי שתוכלו להבין את המחקר של סינקלייר צריך להעביר אתכם קודם קורס שלם בתהליכים ביולוגיים ומטבוליים. לכן אנסה להסביר את הרעיון הבסיסי של סינקלייר, ולא ניכנס לכל השמות והתהליכים המורכבים שהוא מתאר.
כבר בתחילת המחקר היה סינקלייר מודע לכך שאחד מסממני ההזדקנות הינו תפקוד ירוד של המיטוכונדריה בתאים. המיטוכונדריה הם גופיפים קטנים השוכנים בתוך התאים ומייצרים עבורם את האנרגיה שהם צריכים כדי להמשיך לפעול. אין פלא שהתאים מתקשים להמשיך לחיות בבריאות טובה, כאשר הם אינם מקבלים מספיק אנרגיה, והתוצאה היא התדרדרות בתפקודי הגוף כולו. או במילים אחרות – הזדקנות.
מה הסיבה לדעיכה בפעילות המיטוכונדריה עם הגיל? תיאוריה אחת מוקדמת טענה שהאשמה נעוצה ברדיקלים החופשיים – מולקולות זעירות והרסניות הנוצרות בתהליך הנשימה, ומסבות נזק למיטוכונדריה במיוחד. ברם, רעיון זה הולך ומופרך בעקבות מחקרים מודרניים. מה התשובה, אם כך?
סינקלייר מציע כי קיים מסלול מיוחד המאפשר למיטוכונדריה לתקשר עם גרעין התא. כדי לפשט, אתם יכולים לחשוב על המיטוכונדריה כתחנות הכוח של התא, ועל הגרעין כמחשב המרכזי ששולט בהם. הוא מכוונן את הפעילות של המיטוכונדריה ומורה להם מתי לייצר אנרגיה ומתי לנוח. ברגע שהמסלול משתבש, המיטוכונדריה מתחילים לצאת משליטה ופעילותם נפגעת.
במחקר החדש זיהה סינקלייר במספר ניסויים שונים את הגנים האחראיים על פעילות המסלול המעביר אותות מהמיטוכונדריה לגרעין ובחזרה, וכיצד פעילותם משתבשת במהלך ההזדקנות. הוא מאמין כי מסלול העברת האותות התפתח באבולוציה כדי לסייע למיטוכונדריה להתמודד עם צרכים אנרגטיים שונים של התאים, אך לעת זקנה הוא מתחיל לפעול באופן כרוני ממש, והתאים נכנסים למצוקה אותה מכנה סינקלייר בשם "מצוקה פסאודו-היפוקסית". היפוקסיה הינה מצב בו התאים אינם מקבלים את החמצן הנחוץ למיטוכונדריה כדי לפעול. במצב ההזדקנות, התאים אינם מסוגלים להפעיל את המיטוכונדריה שלהם ועוברים למצב 'חנק', הדומה לחוסר בחמצן. מצב זה עשוי לעודד גם התפתחות סוכרת וסרטן – מחלות המקושרות לזקנה. אם תתקנו את פעילות המסלול, תוכלו להקטין באופן משמעותי את הסיכון לשני אלו במבוגרים ובקשישים.
ובכן, האם יש דרך לתקן את המסלול הסורר? אני מזכיר לכם שמדובר במסלול אותות שהתהווה בשלבים המוקדמים ביותר של האבולוציה, וניתן למצוא אותו גם בתאים פרימיטיביים יחסית. הוא מהווה, לכל דבר ועניין, חלק מהמבנה הטבעי של התא מזה מאות מיליוני שנים. שינוי המסלול מקביל לשינוי אחת מאבני הבניין הבסיסיות ביותר עליה נסמך התא.
אבל זה בדיוק מה שסינקלייר עשה, ובקלות מביכה. מהרגע שהבין מהו המסלול שנפגם בהזדקנות, הוא סיפק לעכברים בני 22 חודשים (קשישים מופלגים) תרכובת אשר תאיהם קלטו לתוכם, עיבדו ויצרו ממנה רכיבים שסייעו למסלול לחזור לפעול כסדרו. התוצאות היו מרשימות, בלשון המעטה: המיטוכונדריה חזרו לפעול כאילו היו צעירות שוב, השרירים חדלו מלהתנוון, התהליכים הדלקתיים בהם פסקו, וסיבי השריר חזרו להגיב היטב לאינסולין, וכך נעלמו למעשה תסמיני סוכרת מסוג II שניתן למצוא בקשישים. טיפול במשך שבוע אחד הספיק כדי להחזיר את שריריהם של העכברים הקשישים למצב ממנו נהנים עכברים צעירים בני שישה חודשים בלבד.
ועתה נותרה השאלה – מה המשמעות של כל הניסויים הללו עבור בני-אדם?
מעכברים לאנשים וכאן אנחנו נתקעים. מצד אחד, המסלול שסינקלייר מאמין שאחראי על חלק מתהליך ההזדקנות קיים גם בבני-האדם. מצד שני, קשה לומר בוודאות שהתרכובת שניתנה לעכברים תשפיע באופן דומה גם על בני-אדם. על אף כל הדמיון בינינו לבין המכרסמים הקטנים, אנו כבר מזמן איבדנו את הזנב, האוזניים הבולטות וגם כמה אנזימים וגנים הקיימים בעכברים.
אף על פי כן, אני אופטימי. בהנחה שהמחקר מהימן, ואם המסלול הניזוק אכן גורם לתופעות דומות בבני-אדם, הרי שנמצא דרך לטפל בו. המשמעות היא שיש סוף-סוף מטרה שפשוט יחסית לטפל בה. ואכן, סינקלייר מתכוון לפתוח בניסויים קליניים בבני-אדם כבר בשנה הקרובה, שנת 2014. אלו לא יהיו ניסויים זולים, וסינקלייר יידרש בוודאי לגייס מיליוני דולרים כדי לפתוח בהם ולשלם על שעות העבודה של החוקרים, על חומרי הניסוי ועל השימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לבחינת הנבדקים.
אבל דבר אחד בטוח: נבדקים מתנדבים לא יחסרו לו.
ולנו רק נותר להחזיק אצבעות, ולקוות שכל אחד ואחת מהמתנדבים האנושיים שייבדקו בניסוי הבא של סינקלייר יחזרו שלושים שנים אחורנית בבריאותם הכללית. מכיוון שאם כך יקרה, הרי שיש לי הרגשה שרבים מהקוראים יעמדו בתור לקבלת התרופה בעוד עשור שנים – ואני בראשם.
לקריאת המחקר המלא, לחצו על הקישור
לקריאת המאמר המקורי בבלוג "מדע אחר", לחצו על הקישור
תערוכה וארוחה
מאת שי שגב, מגפון
ריאליטי עם חילבה
מאת שי שגב, מגפון
קפה במשקל כבד
מאת שי שגב, מגפון
השחור משחור של שאטו לגרזט
מאת שי שגב, מגפון
רשת חנויות היין, "דרך היין", החלה לייבא לארץ את יינות שאטו לגרזט, אחד מן היקבים הנודעים במחוז קאהור (Cahors) שבדרום מערב צרפת. היינות כבדים, מלאים, עשירים, אלגנטיים ומיוצרים ברובם מזן המלבק (המכונה גם אוקסורואה). אבל הקסם הגדול שלהם – המחיר הסביר וההוגן.
פרשת דרכים – מפגשים מדליקים בבני ברק
יצא לכם כבר לפגוש 'טיפוס' חרדי? וקיגעל, מתי אכלתם?
תרבות אחרת, רחובות תוססים, חברה שונה, מטעמים מקומיים, טקסים, מנהגים, תופעות, בגדים, כובעים.
לא תבואו?
בואו להכיר את בני ברק דרך האנשים שגרים בה!
נותרו מקומות למפגש מדליק בבני ברק שיצא ביום שישי השבוע 15/11/13 בשעה 10:00.
למעוניינים: ניתן לפנות אלי במייל [email protected] טלפונית 054-3235511
תכנית המפגש:
מפגש עם הרחוב החרדי וחשיפה לתרבות החרדית בשילוב היכרות עם העיר בני ברק.
- סיור רגלי ברחובות העיר: התרשמות מהארכיטקטורה המקומית ששורשיה נעוצים במזרח אירופה של המאה שעברה, בניית "טלאים" וה"סֶּדֶר בַּבָּלָגָן".
- תכונה ודינמיקה של ערב שבת: לאן כולם ממהרים ולאן הם נוסעים? מי מסתובב ברחובות העיר גם בשעות הקטנות של הלילה? היכן מבלים האברכים בימי חמישי בערב?
- דמויות ו'טיפוסים': פגישה עם תושבי העיר, חרדים שלא פוחדים מהחילונים... הדמויות מספרות על עצמן, חייהן, עיסוק ייחודי בעולם החרדי ועוד. החרדים סקרנים כמו כולם וישמחו להתחכך בעולם החילוני.
- מעדנים ומטעמים יהודיים: טעימות של מאכל יהודי שאף בית חרדי אינו שלם בלעדיו. אפשרות לרכישת מעדנים אה-לה מזרח אירופה של פעם במעדניית "דליקטס" – חנות קטנה ומטריפה. דיאטה? מחר!
ניחוח החלות הטריות במאפיית ויז'ניץ לא יעזוב אתכם גם אחרי שתצאו מהעיר. רוצים חלה לשבת? קנו שתיים כי אחת תחסלו כבר בדרך הביתה.
- הצצה לעולם שהוא כל כך קרוב וכל כך שונה ואחר: תופעות, מנהגים, טקסים. על פי איזה לוח שנה מתנהל הבית החרדי? האם החרדים באמת "לא עובדים"? מי הם המוכרים בחנויות העיר? חלונות ראווה, מסחר מקומי ועוד.
את המפגשים מלווה שלומית רוטנברג, תושבת העיר בני ברק, שתכניס אתכם לרחוב החרדי דרך ניסיון חיים אישי וסיפור יוצא דופן.
משך המפגש – כארבע שעות
הטבה מיוחדת לחברי מועדון אוניברסיטת תל-אביב, 33% הנחה: 80 ₪ בלבד למשתתף (במקום 120 ₪)
מועדי חג החנוכה – חנוכיות ועוד!:
יום רביעי 27/11/13 בשעה 16:30 - נר ראשון של חנוכה!!!
יום שישי 29/11/13 בשעה 10:00
יום שני 2/12/13 בשעה 16:30 – נר שישי של חנוכה!!!
דצמבר 2013:
יום חמישי 5/12/13 בשעה 18:30
יום חמישי 12/12/13 בשעה 18:00
יום שישי 13/12/13 בשעה 10:00
יום חמישי 19/12/13 בשעה 18:00
יום שישי 20/12/13 בשעה 10:00
יום שישי 27/12/13 בשעה 10:00
אל תפספסו, יהיה קיגעל!
הרנסאנס של הבזאר הטורקי בעכו
מאת שי שגב, מגפון
במהלך המאה ה-18 נבנה הבזאר העות'מאני של עכו כשוק עירוני לשירות האוכלוסייה המקומית • השוק ננטש עם קום המדינה ונפתח לאחרונה כבזאר בעלי מלאכה ואמנות זעירה • עם עשרות חנויות למזכרות ודברי אמנות לתיירים, בהחלט שווה להגיע לבזאר, ולו בשביל האוכל
שי שגב
לא הרחק מנמל עכו הציורי, סמוך לסמטאותיו של שוק העיר העתיקה, שוכן לו הבזאר הטורקי המחודש, שתושבים מקומיים, תיירים ומטיילים, משמשים בו בערבוביה ויוצרים בליל מענג של שפות. הבזאר נקרא גם בשמות "בזאר אל-ג'זאר" וגם "השוק הארוך". אורכו כ-100 מטרים, ו-51 החנויות שבו היו חלק ממתחם גדול שכלל גם את השוק החשוך, הניצב לבזאר מצידו המזרחי.
הכניסה אל הבזאר אפשרית הן דרך השער המערבי הסמוך לחמאם הטורקי והן דרך שער המזרחי הנפתח מתוך השוק האטום (המשכו הדרומי של רחוב ויצמן). מול השער המערבי, ניצב בעבר סביל מפואר וכיום הוכשרה במקום רחבה נאה ומסוגננת למנוחה ולמשחק.
הבזאר הטורקי המחודש בלב עכו (צילום: אריק סאלין(
בסוף שנת 2012, בזכות החברה הכלכלית לעכו ושני אנשי עסקים נוספים, חודשה בתוך הבזאר פעילותן של חנויות אחדות ובהן מתנות, תמרוקים ממוצרי ים המלח, בית קפה, דוכן טאפאס, גלידריה ומגדניה.
הקפה החזק של באדר חאן
באדר חאן הוא איש שוק וותיק עם קפה חזק. לצד חנות תבלינים ושמנים צמחיים מרשימה, השייכת לבתו, הוא פתח מסגד לקפה ולטקס הקלייה וההגשה של המשקה. פינות ישיבה מזמינות, כשברקע ריח קליית הקפה, הנטחן במקום מדי יום ובשיטות עתיקות יומין. מתוך פינג'אן נחושת יוצא הנוזל השחור והמרוכז, וניתן גם ליהנות ממספר מתוקים לצד המשקה המעורר. באדר גם מוכר פולי קפה ירוק על פי משקל, אשר לטענתו, משמשים כסגולה רפואית להרזיה (עד 2 קילו לחודש).
גבינות גלילי עם תואר של אביר
שרית רגב מהישוב מצפה אבירים מחזיקה בעדר של עיזים. בבוקר אחד, חשבה איך למנף את העסק, וטסה ללמוד גבנות בפרובאנס, ועם חזרתה פתחה מעדניית גבינות ארטיזינלית במושב. לאחרונה, התרחבה ופתחה את החנות הראשונה של מגדנייתה בבזאר של עכו, והתוצאה היא ממכר נאה של גבינות משובחות: קממבר, ברי, כחולות, קשות, קרמיות ועוד – כולן תוצר עיזים. לשבת בבזאר הטורקי בישראל ולחלום על צרפת. שווה לבדוק את התום מנפורד, פקורינו, או המשובחת בפטריות ואפר ערמונים. כל הגבינות כשרות.
גבינות עיזים בבשומת צרפתית (צילום: אריק סאלין(
קפיצה קטנה לברצלונה
"קוקושקה פרימיום סנאק בר" – דוכן אוכל צבעוני, מלא חיים וחיוך, שמזכיר את מיטב הסצינה של ברצלונה. הבעלים הוא גיל רודיטי, שף ויזם צעיר מהצפון, המגיש אוכל יצירתי ובשתי מילים: טעים מאוד ! בתפריט המקום: נקניקיות גורמה של אלן טלמור העוברות טיגון עדין, חיזוק של בצל ויוצאות עם הקנאק המושלם בתוך טורטיה; קלמרי מטוגן המגיע בקונוס נייר, והחיסרון היחיד שלו, שהוא נגמר; צ'יפס תפוחי אדמה אדיר שטעמו לא יישכח; סלט עגבניות קטן עם זעתר ואיולי ועוד. ברקע, ניתן ליהנות מבירה צוננת של "מלכה" מהברז. מקום אקסקלוסיבי, שבהחלט יהווה מקום עלייה לרגל בסיור הבא לעכו.
"בּוּזָה" זו גלידה בערבית
דוכן הגלידה והסורבה מקיבוץ סאסא הגיע ללב הבזאר הטורקי. המיזם הוא של בחור צעיר בן 27, אדם זיו, אשר תמיד חלם על גלידה, טייל באיים הקנריים ולמד את את העשייה, הגיע לאפריקה, עבד בפירנצה וחזר והציע את הרעיון לקיבוץ. כיום, מגוון של 12 טעמים בסניף הבזאר (ועוד 12 טעמים מתחלפים) – כולם טבעיים מפירות הצפון, תוצרת הכפיים של יושבי הקיבוץ, וגם פה, נשאר רק להמשיך וללקק את הטעם עד למסע חזרה לעיר הגדולה.
בוזה עם שוקו ווניל (צילום: אריק סאלין(
בבזאר הטורקי גם חנות לבקבוקי שיכר רימונים ויינות תשבי, וכן מבחר של חנויות מזכרות, אמנות, יודאיקה ועוד.
נסיעה טובה.
|
אודות שי שגב שי שגב משמש כעורך מדור הכלכלה, מזון ומשקאות, כמו גם מבקר הקולנוע של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי טלוויזיה. בשנים האחרונות שימש ככתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
|
מה צופן המכתב המהופך של עגנון לביאליק מחול המועד סוכות?
מאמר מאת שמואל אבנרי
מאת שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק
פורסם לראשונה בבלוג של רן יגיל, nrgמעריב, 17.9.2013
על מפעל עזרה לסופרים נזקקים, על "לא תחסום שור בדישו" בהקשר לפקידי "דביר", על כתיבה עברית משמאל לימין, ועל שיתוף פעולה לצד מתח בין עגנון לביאליק - במאמרו של שמואל אבנרי, החושף איגרת נדירה בצורתה שכתב עגנון למשורר הלאומי
שמואל אבנרי
מה צופן המכתב המהופך של עגנון לביאליק מחול-המועד סוכות?
בשלהי שנת 1927 פנו עגנון וביאליק אל שלמה זלמן שוקן וביקשו ממנו לממן הוצאה של מאסף ספרותי "שישתתפו בו הנצרכים החשובים מן הסופרים".[1] שכר הסופרים שאמור היה להינתן למשתתפי המאסף נועד להקל על מצוקתם הכלכלית הקשה. שוקן נענה לבקשה ביד נדיבה, ומקץ כתשעה חודשים אכן ראה אור הקובץ כנסת (דביר, תל אביב תרפ"ח) בעריכת פישל לחובר.
בקובץ רחב היריעה (432 עמודים) נטלו חלק עשרות משוררים, סופרים, חוקרים ומבקרים ארץ-ישראליים מזרמים וממחנות שונים, בתוכם: אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, יצחק למדן, יעקב רבינוביץ, ש' בן-ציון, ר' בנימין, הוגו ברגמן ועוד ועוד. ביאליק עצמו תרם לקובץ את שיריו "מוזר היה אורח חיי"[2] ו"לנתיבך הנעלם". עם אלה שביקשו לפרסם מפרי עטם בכנסת ולא נענו נמנה גם אהרן ניר, ממזכיריו של ביאליק. ניסיונו להיעזר בביאליק לא צלח, וזה השיבו בלשון רכה: "הקובץ נערך על ידי לחובר והוא הדן היחידי. אל נא תיוואש. רווח והצלה יעמוד למאמרך ממקום אחר".[3]
כאשר הושלמה הדפסת הספר תבעו פקידי "דביר" שעסקו במלאכת ההוצאה לאור חמישה עותקים לעצמם, ובעקבות זאת פנה ביאליק אל עגנון בבקשה להיעתר להם מכוח מצוות "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה, 4).[4] וזה לשון מכתב המענה של עגנון לבקשת ביאליק מיום 3 באוקטובר 1928, המובא בזה מתוך ארכיון בית ביאליק:[5]
אדוננו ביאליק!
לפקידי ליתן צריכים ודאי תרבני ךתונע
.יקבל שטרח מי .ה"כנסת" את ה"דביר"
כדי, בירושלים אותך לראות חשבתי
רבו פני להקביל אדם חייב לקיים
מוכן אני ?לנהלל נסע מתי .ברגל
אשר כל אל .שלך בן-לויה להיות ועומד
.אלך - תלך
לשמחה מועדים
עגנון י"ש
רעיתך ובשלום בשלומך תחי' אשתי
תחי'
דחוהמ"ס ד'
פִענוח המכתב הסתום ייעשה על ידי קריאה משמאל לימין, וכך נקבל את רצף המשפטים הבא:
אדוננו ביאליק!
ענותך תרבני[.] ודאי צריכים ליתן לפקידי
ה"דביר" את ה"כנסת". מי שטרח יקבל.
חשבתי לראות אותך בירושלים, כדי
לקיים חייב אדם להקביל פני רבו
ברגל. מתי נסע לנהלל? אני מוכן
ועומד להיות בן-לויה שלך. אל כל אשר
תלך - אלך.
מועדים לשמחה
ש"י עגנון
אשתי תחי' [דורשת] בשלומך ובשלום רעיתך
תחי'
ד' דחוהמ"ס [דחול-המועד סוכות]
המכתב
פותח בצמד המילים "עַנְוַתְךָ תַּרְבֵּנִי" (שבמקור מהופכת
מילתו הראשונה באותיותיה), במובן "הִרביתָ במידת הענווה שלך כלפַי",
שהוא ביטוי נימוסי מליצי שבו מגמֵד העונה את קומתו לעומת רום מעלת הפונה אליו.[6] לאחר
מכן בא משפט ההיענות של עגנון לבקשתו האמורה של ביאליק: "ודאי צריכים ליתן
לפקידי ה'דביר' את ה'כנסת'. מי שטרח יקבל". בהמשך המכתב מביע עגנון צער על
שביאליק לא ביקר בחג הסוכות בירושלים (וכך נבצר ממנו להקביל את פניו, כפי שנוהגים
תלמידים לעשות לרבותיהם בחג), ומביע משאלה לנסוע איתו לביקור בנהלל.[7]
מכתבו המהופך של עגנון לביאליק (מתוך ארכיון בית-ביאליק)
מדוע כתוב המכתב משמאל לימין? במשך שנים נטו לראות בכתיבה המהופכת הזו "מעשה קונדס" ותו לא, אך תאריך כתיבת המכתב (יום רביעי של חול-המועד סוכות) מסגיר את סיבת הכתיבה המשונה. מבחינה הלכתית מותר אמנם לבצע בחול המועד חלק מהמלאכות האסורות בחג עצמו; אך יש שהקפידו שלא לעשות מלאכה אלא ב"דבר האבד" - שאם לא יעשוהו יבואו לידי הפסד. כך גם נמצאו שהחמירו שלא לכתוב אפילו איגרות ברכה איש לרעהו, ולעומתם אחרים שהתירו זאת ב"שינוי", דהיינו תוך כתיבת שורה ראשונה עקומה, או תוך כתיבת האיגרת כולה באלכסון וכיוצא בזה.[8] עגנון בחר כנראה לבצע את ה"שינוי" על ידי כתיבה משמאל לימין, ומכאן צורת המכתב שלפנינו.
התחושה האמביוולנטית שליוותה את עגנון בעבודתו בחול המועד עולה גם ממכתב ששיגר באותם ימים לשוקן: "אשתי תחי' נסעה [...] ואני הוספתי מקודש על החול והנני עובד בפעם הראשונה בחיי אפילו בחול המועד".[9]
ניתן היה לצפות שביאליק יעיר על צורת המכתב המהופך, אך בתשובתו הלקונית למכתב זה (9.10.1928) לא התייחס ביאליק כלל לצורתו המשונה. ייתכן שברוח הפסוק "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם" (קהלת, ז, 16) הסתייג ביאליק מהסממנים החיצוניים שבהתחרדותו של עגנון, אשר אותו הכיר לפָנים כמסתפק בשמירה על המסורת. על עגנון בטרם התחרדותו מעיד גם גרשם שלום: "פעם אחת, בארץ, כשבא אלי בטענה מדוע אני מהלך בגילוי ראש, אמרתי לו: אבל עגנון, הרי אתה הלכת אתי ברחובות מינכן כמעט יום-יום ותמיד הלכת בגילוי ראש".[10]
מן הצד
השני - ביקר עגנון את עמדתו האֱמוּנִית החצויה של ביאליק: "הם אומרים שאני
'מסגנן'. מסגנן הוא אדם שמכניס עולמות ממקום אחר לסגנון מוכן, כגון משורר הכותב
'שמים בקשו רחמים עלי' ["על השחיטה"] ואיננו מאמין בשמים".[11]
עגנון וביאליק (פרט מתוך תמונה. עיבוד התצלום - סטודיו טאצ')
[1] את הפנייה אל שוקן, מיום 6.12.1927, ניסחו שני הסופרים בשני מכתבים אישיים נפרדים: ש"י עגנון - ש"ז שוקן: חילופי איגרות, שוקן, ירושלים ותל אביב 1991, עמ' 219.
[2] לימים הרחיב ביאליק את השיר לפואמה ופרסמהּ בשבועון מאזניים(נובמבר 1932) תחת הכותרת "אבי".
[3] ח"נ ביאליק, איגרות ח"נ ביאליק, ד, בעריכת פישל לחובר, דביר, תל אביב תרצ"ח, עמ' צו.
[4] ש"י עגנון, מסוד חכמים, שוקן, ירושלים ותל אביב 2002, עמ' 67. במקור מכוונת מצוות "לא תחסום" לאפשר לבהמה לאכול מהשדה שעל גידוליו היא עובדת; אך בדומה לכך הוחלה הלכה זאת גם על פועלים בשעת עבודתם.
[5] המכתב הודפס לראשונה בידי חיים באר בספרו, גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון - מערכות-יחסים, עם עובד, תל אביב 1992, עמ' 411.
[6] מקור הביטוי - תהילים י"ח, 36.
[7] באותה עת הזמינה חנה מייזל-שוחט מנהלל את ביאליק ואת עגנון לבקר בבית הספר החקלאי לצעירות שבהנהלתה. ראו: איגרות ביאליק, ד, עמ' עה, עז.
[8] ראו: "דיני חול המועד", קיצור שולחן ערוך, סימן קד, סעיף טו.
[9] ש"י עגנון - ש"ז שוקן: חילופי איגרות, מכתב מ-1.10.1928, עמ' 226.
[10] "דן מירון מראיין את גרשם שלום על ש"י עגנון", בתוך: אברהם שפירא (עורך), רציפות ומרד - גרשם שלום באומר ובשיח, עם עובד, תל אביב 1987, עמ' 74. על תנודות בהנהגותיו הדתיות של עגנון ראו גם: דן לאור,חיי עגנון, שוקן, ירושלים ותל אביב 1998, עמ' 193. ביתר הרחבה דן בכך ברוך קורצווייל במסתו: "היסוד הדתי בכתבי עגנון", מסות על סיפורי ש"י עגנון, שוקן, ירושלים ותל אביב 1966, עמ' 352.
[11] ש' שלום, "עגנון על 'ימים נוראים'", דבר, 27.2.1970. על תפיסתו של ביאליק את השמים כ"שמי הטבע, אבל לא שמי הבריאה האלוהית" - ראו: ברוך קורצווייל, "למשמעות המושגים 'גאולה' ו'צדק' בשירי ביאליק", ביאליק וטשרניחובסקי - מחקרים בשירתם, שוקן, ירושלים ותל אביב 1971, עמ' 91.
80 לרצח ארלוזורוב, 79 למות ביאליק, מאת שמואל אבנרי
פורסם לראשונה בבלוג של רן יגיל, nrgמעריב, 27.6.2013
לרגל זימון של כפל מועדים - 79 שנה למות ביאליק ו-80 שנה לרצח חיים ארלוזורוב - מובאים בזה הדברים שנשא המשורר הלאומי בעצרת לזכר הנרצח, בתוספת רשימת רקע של חוקר הספרות שמואל אבנרי, המשלים את דברי ביאליק על יסוד תיעוד מקורי מארכיון בית-ביאליק.
חיים נחמן
ביאליק
אין לנו על מי להישען אלא על הכוח המוסרי שלנו ועל האומץ להבליג
דברי המשורר
הלאומי בעצרת
לזכרו של חיים
ארלוזורוב
מה נאמר ומה
נדבר. בעוד
הדם צועק - מה
כוח הפֶּה? לא
עליתי על במה
זו להספיד את
המנוח ולסיים
כל שבחיו. זאת
ייטיבו לעשות
ממני חבריו
הקרובים אליו
לעבודה
ולייסורים, שידעו
והכירו את דרך
חייו המופסקת
באמצע באופן
נורא כל כך,
אלה שידעוהו
במלוא כוחו
וקומתו. הַכָּרתי
את ארלוזורוב
לא היתה שלמה.
פגישותַי אתו
ארעיות היו,
שיחותינו -
חטופות, בנות
שעה קלה.
קראתי את
דבריו
והשתוממתי
לראות, איך
איש בימי
הבחרות ידע
להבליע את
עצמו במעמקי
חיינו
ותנועתנו.
יותר הכרתיו בקונגרס האחרון. הרצאתו היתה המזהירה ביותר והמרכזית, הצמידה כל אוזן, כבשה את כל הקונגרס. בייחוד הגיע לגובה, ועִמו הקונגרס, בתשובתו הניצחת למשיגיו. ראיתיו אז בכל תפארתו וקומתו. זכורני הרגע שגמר את תשובתו ויצא למסדרון. הייתי, במקרה, הראשון שנתקל בו. פניו זרחו באור רוח הקודש ממש. אינני סנטימנטלי ביותר, אך לא התאפקתי ונפלתי על צווארו. גם מתוך הכרה מועטת זאת ראיתי בו גינוני מנהיג אמתי. היה בו קסם גדול.
טיוטה
מהספדו של
ביאליק על
ארלוזורוב
לא פיללתי כי
כה יקצרו ימי
האיש הנהדר
הזה, כי אחר
זמן מה נראהו
נלקח מאתנו
באופן טראגי
כל כך. ידעה
היד המרשעת, פגעה
בבבת העין.
נדמה כי בעין
הבהירה
היחידה בתנועתנו.
איש צלול-דעה
ורחב-לב. יקר
היה לי בייחוד
הרוח המוסרי
שפעם בכל
דבריו. גם
בתשובתו הניצחת
היה יחד עם
העוז והאומץ
גם רוח של אמת
ושל רצון
להכיר את
האמת. אינני
זוכר שהשתמש
במילה מעליבה.
היטיב ברל
כצנלסון להגדיר,
כי מעולם לא
נפגע ולא פגע.
ידע למחוץ בלי
כאב עלבון.
והנה נפל חלל.
אבדה שאינה
חוזרת.
לא במהרה נתנחם. אף לא לשם תנחומים נקרא הנשף הזה. ולפיכך יכולתי להסתלק מדברי, כי לא לשם כך עליתי. חשבתי לדבר ברוח דברי כצנלסון האחרונים. הוא הקדימני ואמר בצורה טובה יותר ומשוכללה יותר. אני מביע לו תודה רבה בשם רבים. דברים קדושים אמר. אל תתפסו אותם כדברים שמן השפה ולחוץ. נורא מן המוות יהיה, אם לא נבין את הסכנה האופפת אותנו, אם לא נדע, חלילה, את "התאריך הנורא" - וגם בזה היטיב כצנלסון להגדיר - אולי תאריך חדש. שמונה ימים אנו מסומרים אל אסון זה כצלוב אל צלובו. ולא לעצם האסון, אלא לתעלומה האופפת אותו, שהיא הרת סכנות קשות. ואוי לנו, אם לא נזהר! היא נוטלת מאתנו את חופש הדיבור והתנועה. נדנוד כלשהו לא כשורה יכול לאבד אותנו. אנו מוצגים על פי חרב, וברגע מסוכן זה שבהיסטוריה שלנו, אין לנו על מי להישען אלא על הכוח המוסרי שלנו ועל האומץ להבליג.
מעין ראשי
פרקים להספדו
של ביאליק על
ארלוזורוב
המבצרים האחרונים בגולה הולכים ונהרסים. אני קורא, על כן, יחד עם מנהיגיכם: לגרש מקרבכם כל שטן. לבער את הרע ולעקרו מן השורש. נזרקו לתוכנו מילים טמאות שלא ידענו אותן, מילים עבריות אמנם, אך לקוחות מאוצר המילים שלהם. "אגרוף", "בריון" - אל יהא להם מקום בתוכנו, יהא מחננו קדוש. "אש ודם" וכל יתר הפראזות שאין מאחוריהן אלא נביבות, שום ממשות, אל יהא זכר למו. יש לנו רק ממשות אחת - העבודה. אלפי עיניים - כמספר העיניים אשר למלאך המוות - נגזור על מלאך החיים שלנו. אל נצמיד את עינינו לנקודה אחת. נתלוש את עינינו, בכל מאמצי כוחנו, בשארית התבונה שבקרבנו, מן הסיוט הזה ונסב אותו לאלפי נקודות אחרות. שמענו כי עוד יריות מוכנות לעומת כל צריף ולעומת כל מושב. נסב את עינינו שמה.
לא נקדש את שם המת בקדושת שמשון אשר המית במותו. יחיה הוא במותו רבים משהמית שמשון בחייו. לא שמשון מדומה אלא שמשון האמיתי. חיים שמו והוא מצווה עלינו את החיים. נסב את פנינו מן הקושמר [הסיוט], נשוב לעבודת היום. נשמור את דמותו ונוציא ממנו לקח. אַל דיבור בלתי זהיר, אַל תנועה בלתי זהירה! אין לנו עתה אלא חופש ההרהורים, הרהורי תשובה.
שמואל אבנרי
בשולי הספדו של ביאליק לארלוזורוב
דברי ההספד של ביאליק לארלוזורוב לא נכללו משום מה בצמד כרכי "דברים שבכל-פה" של ביאליק, שבהם כונסו לאחר מותו 162 מנאומיו (דביר, תל-אביב, 1935); וכדי להנגישם לציבור העתקתי אותם בזאת מתוך חוברת של דברי אזכרה בשם "חיים ארלוזורוב", שראתה אור בשנת 1934 בהוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל.
ביאליק הקפדן היה חוזר ומתרעם על דרך הבאתם המשובשת של נאומיו בבמות השונות, וכבר נואש מלתקן את העיתונאים והעורכים שהביאו את דבריו בסירוס צורה. גם בדברים שמתוכם העתקתי ניכרת מלאכה רשלנית של המביאים לבית הדפוס. ועם זאת, בהיעדר חלופה מתוקנת של ביאליק עצמו לא שיניתי מהנוסח הנ"ל (לבד מתיקונים של פליטות קולמוס) אלא את פסקת הפתיחה המשובשת של הנאום, שאותה בניתי על יסוד טיוטה בכתב ידו של ביאליק מתוך ארכיון המשורר.
השוואה בין הטיוטה לבין מה שנדפס מגלה לא מעט משפטים החסרים בנוסח המודפס; ואין לדעת בוודאות האם החליט ביאליק עצמו שלא להשמיע את כל מה שהכין, או שידו של עורך היא שקיצצה בנטיעותיו של המשורר. לבחינה מדוקדקת יותר של הדברים אני נדרש בספרי "כמה ביאליק יש - על ריבוי פניו של יוצר ומנהיג" [בהדפסה]; וכאן אסתפק בהבאת פִסקה שלמה אחת מהטיוטה, המעשירה את הנוסח הבלתי שלם של מה שראה אור עד כה.
ואלה דברי ביאליק הנוספים: "מיום שקרה האסון מסומרים אנחנו כולנו אליו, בנערינו ובזקנינו כצלוב אל צלובו. אין הלב פנוי לשום דבר. נגזלה המנוחה. אינני יודע אם עלה בידי הרופאים למצוא את הכדור בגווית הנרצח ולהוציאו משם. אבל בלבנו אנו, בלב כולנו עדיין תקוע החץ, עמוק עמוק הוא, ומי יודע מתי ומי ימצאהו. מותו הטרגי של ארלוזורוב במבחר שנותיו ובעצם כוחו, תוך כדי עלייתו במעלות הכבוד של שורות תנועתו הלאומית - היא בלבד דיה להעטות אותנו מעטה אבל כבד לימים רבים".
קברו של
ארלוזורוב
הסמוך לקברו
של ביאליק
ביטויים לזעזוע העמוק של ביאליק מרצח ארלוזורוב ניתן להכיר גם בהערות-אגב שהוסיף באותם ימים למכתבים שונים ששיגר למיודעיו בנושאים שונים. כך, לדוגמה, כותב ביאליק לסופר העברי האמריקני אפרים ליסיצקי ב-20.6.1933: "את ספרך הגדול עדיין לא ראיתי. בצאתו אקראנו ואודיעך את דעתי. היום יום אבל גדול לכולנו בנפול על במותינו חלל ארלוזורוב. אקצר, אפוא, הפעם" (איגרות ביאליק, בעריכת פ' לחובר, דביר, תל-אביב תרצ"ט, ה, עמ' רלח). ולרב ד"ר לטס שברומא כותב ביאליק למחרת: "עדיין אנחנו, כולנו פה בארץ, שרויים באבלות אחרי האסון, שבא עלינו בהירצח אחד מבחירי החברים של ההנהלה הציונית, ד"ר חיים ארלוזורוב ז"ל. גדולה הצרה, והמקום ינחם אותנו בתוך שאר אבלי ציון (שם, עמ' רמ).
עדות מעניינת נוספת, מזווית ראייתו של ילד, מעניק לנו לובה אליאב: "הייתי נער בתל-אביב, כבן 10, ילד טיפוחיו של חיים נחמן ביאליק. כל שבת הייתי בא לביתו. באותה שבת, למחרת הרצח, טייל אתי ביאליק כמנהגו, אך היה איש אחר. לפתע פרץ בבכי מר והסביר לי מי נפל. ההסבר נשכח ממני, אך זכור לי הבכי של איש בא בימים, הבוכה על כתפי, נשען על מקלו ורועד" ("הבכי של ביאליק", מעריב, 26.6.1973).
גם בדברים האחרונים שהשמיע ביאליק ערב מותו, בנאום הפרידה שלו מבאי "עונג שבת" - שב ביאליק ונדרש למה שהוא כינה "הסימן העיקרי למחלת השעה": "ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה. מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע" ("ביאליק על מחלות היישוב", הארץ, 3.6.1934).
"המשפט הידוע" הינו כמובן משפט רצח ארלוזורוב שפילג אז את היישוב, בין אלה שהאשימו את הרביזיוניסטים ברצח (או לפחות באטמוספרה שהובילה אליו), לבין חוגי הימין שהתנערו מאחריות למעשה וראו בהאשמתם עלילת-שווא. ביאליק עצמו, נטה כנראה להאמין יותר לחוגי השמאל (לפחות בשלב הסמוך לאירוע הרצח), אולם ישנן גם עדויות שלפיהן השתכנע כביכול המשורר במהלך הזמן, שחוגי הימין נקיים (ראו לדוגמה: דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים, תל-אביב 1960, עמ' 423). כך או כך, מעולם לא יצא ביאליק בהצהרה חד-משמעית בנדון, ואף סירב לחתום על מנשרים שהוצאו על ידי החוגים השונים שהיו מעורבים בפרשה.
בשולי
אחד מדפי
הטיוטה שלו
כותב ביאליק
כנקודת
התייחסות את
צמד המילים
"עגלה ערופה",
הרומזת אולי
למעין אחריות
כוללת למצב,
שאותה ייחס
המשורר
ליישוב כולו.
לפי דיני
התורה, כאשר נמצא
מת בשדה מרוחק
מהיישוב,
כשאיש אינו
יודע מי רצח
אותו - על בני
העיר הסמוכה
לערוך טקס של
עריפת ראש
עגלה וקבורתה
במקום, ובתוך
כך גם לומר את
המשפטים
הבאים: "ידנו
לא שפכו את
הדם הזה,
ועינינו לא
ראו. כַּפֵּר
לעמך ישראל
אשר פדית ה',
ואל תיתן דם
נקי בקרב עמך
ישראל, ונִכַּפֵּר
להם הדם"
(דברים, כ"א, 8-7).
על נושא זה גם
הרחיב ביאליק
את דיבורו במפגש
"עונג שבת"
שהתקיים סמוך
לרצח.
כתבי היד - מתוך ארכיון בית-ביאליק
"הנשיקה מבעד למטפחת" – ביאליק כמתרגם
עם מלאות 90 שנה להוצאת היובל המפוארת של כתבי ביאליק (ברלין, 1923), שכללה את התרגומים לדון קישוט ולוילהלם טל – מאמרו הפנורמי של שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית-ביאליק, על פרשיות ודילמות בפעילותו של ביאליק כמתרגם, בצירוף לקט מאִמרותיו השנונות של המשורר הלאומי בנושא זה.
"הוא
ישב כשעתיים,
עישן סיגריות,
שתה תה, תרגם
את הפסוק
עשרות
תרגומים – ואף
אחד לא הניח
את דעתו"
(יהודה קרני
על חבלי
התרגום של
ביאליק)[1]
"האמן מוצא לו כר נרחב גם בתרגומים", אמר ביאליק והוסיף, "וכשבא המתרגם ומכניס את היצירה לתוך כלי חדש – אז הוא עושה מעשה בראשית".[2] ואכן, התרגום היה אחד מתחומי פעילותו הספרותית של ביאליק, ועם הסופרים שמיצירותיהם תרגם ניתן למנות את מנדלי, שלום-עליכם, אנ-סקי, שייקספיר, סרוונטס, שילר ועוד. את הגיגיו על מעשה התרגום ביטא ביאליק זעיר פה זעיר שם בזמנים ובמקומות שונים – ובמסגרת זו מרוכזות כמה מאמירותיו העקרוניות של המשורר בתחום התרגום, בצירוף סקירה המבקשת להצביע על התנסויות שונות של ביאליק כמתרגם, אשר על רקען צמחו אמירות אלה.[3]
מעין
סדנה בתרגום
שימשה
לביאליק בשנת
1901 עבודתו
האינטנסיבית
המשותפת עם
מנדלי על
תרגום שמונה
פרקים מפישקע
דער קרומער,
תחת הכותרת
העברית ספר
הקבצנים. על
המאמצים
והלבטים
שנלוו למעשה
תרגום זה מעיד
ביאליק
במכתבו
לפרישמן, עורך
הדור, שבבמתו
פורסמו
הפרקים: "יושב
אני על כל
טיפת דיו שבעה
נקיים ואחר כך
אני מראה את
הזקן והוא
חוזר ויושב
שבעה נקיים",[4]
כשמקץ
התדיינות
נוקבת שבין
השניים לא
נותר לעתים
מהתרגום של
ביאליק "שריד
ופליט".[5]
שער
מהדורת יובל
החמישים של
ביאליק,
ברלין, 1923
בתרגום זה של פרקי ספר הקבצנים התעוררה בביאליק כנראה במלוא תוקפה דילמת היסוד של מעשה התרגום: שאיפה לשמור נאמנות למקור לכל פרטיו ודקדוקיו, מול חתירה להתאים את המקור (ובתוך כך לשנותו אם מעט ואם הרבה) ללשון ולקהל היעד החדשים, תוך קריאת דרור לדחף היצירתי "לחדש מעשי בראשית". יש להניח שהערצתו של ביאליק את מנדלי בצירוף קפדנותו של "הסבא" צמצמו את החופש היצירתי שנטל ביאליק לעצמו במקרה זה. מכל מקום, מאוחר יותר אימץ מנדלי חטיבות רבות מהתרגום שהיו פרי ניסוחיו והכרעותיו של ביאליק, ושיקע אותן בנוסח העברי השלם של ספרו, כפי שמציין שמואל ורסס במאמרו המקיף "ביאליק מתרגם את מנדלי".[6]
בהתפעמות עמוקה – שאליה לא נלוו השגות ומלחמות, כפי שאירע עם מנדלי – קיבל שלום-עליכם את תרגומיו של ביאליק לסיפוריו. כך, לדוגמה, כתב שלום-עליכם לביאליק על תרגומו ל"עלי כינור" שנכלל בקובץ סיפורים ומעשיות שלו, שפורסם בקיץ 1904 בהוצאת "מוריה": "תרגומך עלה על גוף הספר ביופיו, ואין כוח בעטי לתאר לך את העונג ששבעתי ואת תודתי לך בעת מלאכתך הנאמנה".[7] עוד כהנה וכהנה שבחים חלק שלום-עליכם לביאליק ולרבניצקי עם צאת קובץ סיפוריו יוסיל בן החזן בתרגומם של השניים במסגרת "ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים והעם" (1910). תרגום זה לווה בהשמטות ובשינויים, והעיר על כך חנא שמרוק.[8]
על לבטים ושיקולים של ביאליק בבחירת סגנון זה או אחר במעשה התרגום שלו – עשויים ללמד גם דבריו הבאים אל דוד פרישמן, אשר בכתב העת התקופה שבעריכתו פרסם ביאליק בשנת 1918 את תרגומו הנודע למחזה הדיבוק של שלמה אנ-סקי (רפופורט): "בחרתי לי בתרגום זה לשון ספרי יראים, שתהא נוחה להישמע, ותהא מובנת, כמדומה, גם לבעל עגלה. כך נאה לדרמה אגדית גם מצד תכנה העממי וגם מצד היותה עומדת לעלות על הבמה".[9] מלבד הנוסח ביידיש היה לנגד עיניו של ביאליק גם נוסח של הדיבוק בלשון הרוסית, ולהערכת ורסס "לעתים נקט ביאליק קומפליאציה מסוימת בין שני הנוסחים הללו לצורך חיבור גרסתו שלו".[10]
זאת ועוד, לפי עדותו של השחקן דוד ורדי, ניסה ביאליק לכוון בתרגומו זה גם אל הדרך שבה עשויים משפטיו העבריים להיקלט בפיהם של השחקנים. "היה קורא לפני קטעים ומבקש ממני, כי אשחק אותם לפניו, כדי לבדוק ולשמוע כיצד יהא זה נשמע על הבימה", כותב ורדי ומוסיף דברים מפי ביאליק: "המבין אתה? רוצה אני כי יהיה נוח לשחקן על הבימה, ואל יתאונן, כי הדברים אשר אני נותן בפניו הם כפשתן. חייב הדרמטורג העברי להיות זהיר עם השחקן העברי, שהרי שפתו לא נתנסתה עדיין על הבימה. על כן אני רוצה למדוד עליך את המלבוש ולנסות אותו, כחייט זה המודד כמה וכמה מדידות לראות, אם ארוכים המכנסיים או קצרים הם, אם גדול המעיל מכפי מידת הלובש, או צר הוא ויתפקע עליו".[11]
ארבעת ספרי
מהדורת היובל
תרגומו העברי של ביאליק לדיבוק זכה לתגובה נרגשת ונלהבת של המחבר, שבירך את ביאליק במובלע גם על שינויים שהכניס ביצירתו: "כשקראתי את התרגום [...] זלגו מעיני דמעות שמחה. בכל כך עדינות ופיוטיות מופלאה נמסרה וקושטה ונתנגנה כל הדרמה. לא מצאתי מילה אחת שתעצרני. ומי שקורא נעצר קודם כל על מה שאתה הכנסת למחזה. תודה לך מקרב לב, יקירי ".[12]
נוסף לתרגומים ממנדלי, משלום-עליכם, מאנ-סקי ומסופרים פחות מפורסמים (כגון אברהם רייזין וברל שפיר), וכן תרגומי-עיבוד שעשה לשירי עם ולשירי ילדים, תרגם ביאליק עוד טקסטים שאת מספרם והיקפם קשה לאמוד, מאחר שעל רבים מהם לא חתם את שמו כמתרגם. על חלק מתרגומיו האנונימיים של ביאליק אפשר ללמוד ממכתביו האישיים; אך יש יסוד להניח שנותרו עוד דברי תרגום (ולאו דווקא מיידיש) שמכוסים מאתנו, אם לפי שעה ואם לאורך ימים.
כתב
ידו של ביאליק
לדון קישוט
כך, לדוגמה, חשף החוקר שמחה אסף (חמש שנים לאחר מות המשורר) את תרגומו העברי של ביאליק לשיר היידי האנונימי "אשכנז און פאָלק", שעוסק ביחסם השלילי של יהודי גרמניה לאחיהם יוצאי פולין. שיר זה שוקע בספרו של אסף מקורות לתולדות החינוך בישראל, בציון בקשתו המפורשת של ביאליק לעילום שמו כמתרגם.[13]
כן נשתמר תרגום של ביאליק מיידיש לפזמון של מקהלת "עונג שבת" בירושלים, שעליו טרח המשורר לבקשתו של ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן). במכתב שבו מופיע התרגום מדגיש ביאליק את הקושי שלו לתרגם כהלכה כשאין הלחן של השיר מוכר לו, ואף מעיר ש"לחרוז האחרון במקור אין בן זוג", מאחר שכנראה "נשתבש בפי המזמרים ונתאלמן שלא כדין", ולפיכך הריהו ממליץ "לנסרו לשניים ולהחריזו".[14] בעקבות זאת הציע ביאליק לר' בנימין שתי חלופות: תרגום של החרוז האחרון בשורה אחת כבמקור, או תרגום רחב יותר המחולק באופן מחורז על פני שתי שורות.
תרגומו של ביאליק לשירו הגרמני של חיים ארלוזורוב "במשכנות דלים" היה כרוך כנראה בלבטים ובמאמצים לא מעטים – ויעידו על כך שש חלופות תרגום בכתב ידו של ביאליק שנשתמרו בארכיון המשורר בבית ביאליק. במכתב ששיגר ליעקב שטיינברג (עורך כתבי ארלוזורוב) מנה ביאליק את החסרונות ואת היתרונות שבחלופות השונות, כשהוא מעניק לשטיינברג את הסמכות להכריע בין החלופות או לזווג ביניהן כטוב בעיניו.[15]
הרחבתי כאן במקצת בשלוש דוגמאות משולי מפעלו התרגומי של ביאליק, כדי להדגיש עד כמה לא ניכר אצלו "משוא פנים" בתרגום; דומה שהמאמץ שהיה ביאליק נכון להשקיע בתרגום שורה קלילה אחת מתוך פזמון או שיר ילדים לא היה שונה בעיקרו מהמאמץ ומכובד הראש שציינו את פועלו בתרגומן של יצירות מופת מובהקות.
כתב
ידו של ביאליק
לוילהלם טל
על ערנותו של ביאליק הצעיר (בן ה-21) לקשיים המיוחדים של תרגום לילדים ועל הכרעותיו בתחום זה יכולים ללמד מכתביו אל רבניצקי, שביקש ממנו בשנת 1894 לתרגם מן הרוסית את סיפורו של בן-עמי (מרדכי רבינוביץ) "חנוכה". בתגובה להערות הביקורת של רבניצקי בדבר שיבוצן של מילים תנ"כיות יחידאיות וניבים "קשים" בתרגומו זה השיב ביאליק: "אני לשיטתי הולך שטוב יותר להביא לידי שימוש על פי ילדינו את המילים הבודדות שבתנ"ך, אם אך הוראתן מדויקת [...] לא את המילה הבודדת עלינו לדון בגניזה [...] כי אם את המילה הסתומה והעמומה אותה נאביד. המילה הבודדת המדויקת ברבות השימוש בה היא משתגרת ו'מתפשטת' ומתקבלת בחיבה".[16] במכתב מאוחר יותר לרבניצקי מרחיב ביאליק את השקפתו בסוגיית ספרות הילדים: "לא אי-הידיעה, כי אם אי-הבינה עושה את המילה לקשה [...] ואכן עלינו להתאמץ לכתוב בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים; שאם כך לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה וברכישת מיליה".[17]
לאחר "חנוכה", ראשון תרגומיו של ביאליק שראה אור כספרון בהוצאת "עולם קטן" ב-1895, הוסיף ביאליק לתרגם מסיפוריו הרוסיים של בן-עמי, הן לבדו והן בשותפות עם רבניצקי. קורת הרוח ששבע בן-עמי מתרגומים אלה עולה מתוך דבריו הבאים: "איני מכיר שזה תרגום; נדמה לי להפך – כי אני כתבתים ראשונה בעברית ואחר כך העתיקום לרוסית".[18]
בשנת 1911 יסד ביאליק במה מיוחדת לתרגום בשם "תורגמן" (מעין חברת-בת של הוצאת "מוריה" שבראשותו), שנועדה להגיש לבני הנעורים את מיטב הקלאסיקה הספרותית העולמית בתרגום עברי. במסגרת זו, שעליה ניצח ביאליק, הודפסו בן היתר הרפתקאות תום סויר מאת מארק טוויין בתרגומו של י"ח טביוב, אספרתקוס מאת רפאלו גובניולי בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי, ואלף לילה ולילה בתרגומו של דוד ילין. מלבד פועלו כמו"ל וכעורך תרם ביאליק ל"תורגמן" גם את תרגומו המקוצר לדון קישוט לסרוונטס בצירוף מבוא מקיף על המחבר ויצירתו (1911).
בתרגומו לדון קישוט, כמו גם בתרגומו החלקי ליוליוס קיסר לשייקספיר (מערכה ראשונה בלבד), נזקק ביאליק לתיווכה של שפה נוספת, בשל אי-שליטתו בשפת המקור של יצירות אלה.[19] על ההתחבטויות של ביאליק בתרגום יוליוס קיסר עשויות להעיד, בין היתר, שתי טיוטות מהתרגום השמורות בארכיון בית ביאליק. השוואה ביניהן מלמדת, שבמעבר מהגרסה הראשונה של התרגום לשנייה, ערך ביאליק עשרות שינויים, וזאת בתחומים הבאים: בחירת המילים, הטיות דקדוקיות, מבנה תחבירי, חיתוך שורות ועוד. על שורש תרגומו השנון של ביאליק לאחד מפסוקי יוליוס קיסר עמד יפה אהרן מירסקי,[20] כשהוא מותיר אחריו כר נרחב למחקר מקיף ויסודי בנושא.
כתב
ידו של ביאליק
ליוליוס קיסר
לא ידוע בבירור מה מנע מביאליק להשלים את תרגום יוליוס קיסר (שאת שלוש הסצנות הראשונות של המערכה הראשונה פרסם בשנת 1929 במאזנים); אך לא מן הנמנע שבהכירו במגבלה שלו (אי הכרת שפת המקור) תלה תקווה בכך, שהסופרים העבריים בארה"ב, הבקיאים בלשון האנגלית ובתרבותה – הם שייעשו "שושבינים" להכנסת שייקספיר "תחת כנפי השכינה העברית". [21]
מכל מקום ככלל, לא שש ביאליק לתרגם מכלי שני, ועשה זאת רק בלית ברירה, כשלא נמצא לו מתרגם או תרגום ראויים. עדים לכך דברי ההשתבחות שהשמיע ביאליק באוזני אביגדור המאירי על כך שאת וילהלם טל תרגם על פי המקור הגרמני: "הראני ביאליק את התרגום הרוסי של וילהלם טל ואמר: זהו מה שאיני רוצה! תרגום מתרגום. די לי בקלקולי שלי, למה לי לצרף גם את קלקולו של אחר?"[22] ואכן, מטעם זה הסתלק ביאליק ממחשבתו לתרגם את כלילה ודמנה מן הגרמנית, כשאך נמצא לו אברהם אלמליח כמתרגמה של היצירה מן הנוסח הערבי (שנתגלגל מהפרסית ומההודית). לעתים נזקק הנוסח שקיבל ביאליק מהמתרגם לעריכה יסודית, ובכלילה ודמנה אכן מצא ביאליק כר נרחב להתגדר בו כעורך התרגום. על כך מעידה טיוטת העריכה של הספר השמורה בארכיון בית ביאליק, ובה עמודים שלמים המנומרים במחיקות ובתיקונים על גבי תיקונים בכתב ידו של ביאליק.
ספר נוסף שבעריכת תרגומו השקיע ביאליק עמל רב היה הקוראן בתרגומו של יוסף יואל ריבלין. על הקשיים שנלוו למלאכה זו מעידים המשפטים הבאים ממכתבו של המשורר אל רבניצקי: "את מצב רוחי קִלקל הרבה בעל התרגום של הקוראן. חשכו עיני לראות את כל אשר עולל ה'מלומד' הזה לשתי הפרשיות הראשונות [של הקוראן, שאותן הקדים ביאליק לערוך], שהשקעתי בהן עמל של שני סוסים. הוא עבר עליהן בקולמוסו האדיוטי וטינפן מראש ועד סוף, ועתה הן פסולות שוב למאכל כלב, כמו שהיו לפני תשע שנים בהביאו אותן לפני ראשונה בהומבורג. עלי להתחיל אפוא את עבודת העריכה והתרגום מראש – ועבודה סיזיפית כגון זו מוצצת את הדם ומטמטמת את המוח. קצתי מפני התרגום והמתרגם כאחד".[23]
על החששות שליוו אותו בעבודתו המשותפת עם ביאליק כתב ריבלין בפתח תרגומו: "תמיד הייתי מלא חרדה לבל יבלע המשורר את הקוראן ברוחו העז, וחששתי פן ישנה את מטבעתו ויכף עליו את עצמיותו העצומה הוא, כמו שכפאה על כמה תרגומים הן שתרגם והן שערך. ואם גם הניח לי להיות תמיד הפוסק האחרון על פי המקור, בכל זאת היתה השפעתו עלי ממש היפנוטית, עד שבהיותי במחיצתו נטשטשה עצמיותי במידה כזו, שלא יכולתי לראות הדברים כמו שהם, ונדמה לי תמיד שהדין והצדק עמו". ואמנם הכיר ריבלין בתרומתו הרבה של ביאליק, כמי ש"האציל מרוחו על התרגום [...] והרבה הרבה יוכרו אותותיו בכל התרגום. יקצר כאן המקום לברר בעובדות את הרגשתו העמוקה בדברי שירה ורוח ואפילו בשפה שלא ידע. מפליא ומשתומם עמדתי לפני רוח ההשראה שבו חונן הענק הזה, בבארו לי לעתים פירוש מילים ערביות אשר לא ידען, כי רק על פי שימושי בהן בתרגומי, ובנחשו בברכת אלוהים עליו, כמה פעמים את המקור מתוך המשך הדברים, במידה שכל חוקר וחכם לא היה יכול להגיע אליה כי-אם אחרי חקירות ודקדוקים".[24]
על העמל שהשקיע ביאליק על כל תג ואות במעשה תרגומו מספר אחד ממקורביו, אשר היה עד להתוודות של ביאליק על לבטיו בתרגום וילהלם טל לשילר: "באתי בין-המצרים בשל מילת החיבור 'רק', אשר מצד אחד אין היא מתאימה לכל מהלך הדברים במקום זה, ומצד שני אין אני מוצא יכולת להחליפה באחרת, שתמצֶה את עומק הכוונה, ותהא הולמת למשקל החרוז ונעימתו. שעות רצופות כבר עיינתי בזה ושתי עצות שונות בנפשי, והכל – ללא הועיל".[25] רק למחרת בישר ביאליק למקורבו שסוף סוף עלה בידו לשכלל את תרגומו זה, בהכניסו שינויים בביטויים אחדים ובהחליפו את ה"רק" במילה "בלתי אם".
לקפדנות בתרגום חינך ביאליק גם את המתרגמים שפעלו תחת דִגלו בהוצאות הספרים שבראשן עמד. כך, לדוגמה, מסר ביאליק למאיר מוהר את תרגום ציפור פלאים לריכרד דהמל ופאולה אופנהיימר,[26] תוך שהוא מבהיר לו: "איני מתכוון שתתרגמו כמו, אלא שתעשה כמתכונתו בעברית". והנה כשהגיש לו מוהר את פרי עמלו שבו, לדבריו, "התאמץ לשמור על דיוק רב ונאמנות למקור" – העיר לו ביאליק בביקורתיות: "ואתה סבור שאם תכתוב 'עליזה ופזיזה', הרי כבר ציפור לפנינו? לא! עוד רחוקה הדרך לראות את הציפור. עליך למצוא דרכים חדשות מקוריות [...] הוי, אפילו שיר ילדים פשוט והגון אין לאל ידכם לכתוב [...] נרפים אתם נרפים".[27]
בתרגומיו של ביאליק מוטמעים לא מעט צירופי לשון וביטויים משירתו וממכלול יצירתו, ועמד על כך דב סדן במאמר המדגים כיצד הובלעו כמה מ"ציורי השתייה" של ביאליק במעשה תרגומו לוילהלם טל.[28] אך מתברר שלעתים היה כיוון הזרימה או ההשפעה הפוך – מן התרגום אל היצירה, כעדותו של ביאליק על המילים החדשות שיצר: "יותר ממה שמצאת במעשה ידי שלי, נתחדש ונשתקע משלי במעשה ידיהם של אחרים שנערכו ותוקנו על ידי – בתור עורך השילוח ומוריה – או שנתרגמו על ידי מלשונות לעז [...] ודע, שאני משתמט מלהשתמש בחידושי לשון אפילו משל עצמי, אלא אני מבליעם במעשה ידיהם של אחרים תחילה, ומניח להם להשתרש בספרות, ואחר כך, לאחר שיפוג קצת הרושם, אני מכניסם שוב תחת כנפי".[29]
על תוספות, השמטות ושינויים שעשה ביאליק בתרגומיו לוילהלם טל ולדון קישוט דן הבלשן אברהם אברונין, הממחיש בשורה של דוגמאות עד כמה כיוון ביאליק ביפי תרגומיו לריתמוס העברי בלא לחטוא לרוח המקור, ועד כמה תרמו שינוייו לשכלול הנוסח, לגיבושו ולהעלאתו לכדי יצירה לעצמה. כן מצביע אברונין על עושר השפה ועל להטי הלשון של ביאליק בתרגומו לדון קישוט וקובע: "ביאליק בפתגם קטן מתורגם בדון קישוט – אינו פחות יוצר בלשון מאשר ב'מתי מדבר'".[30]
ברוח דומה כתב הסופר והעורך בנימין תמוז על עוצמת התנופה שהעניק ביאליק ללשון העברית בתרגומו זה: "אילו שאלני סופר מתחיל, או אדם צעיר המבקש לעשות את העברית שפת-חיים שלו, אנא יפנה למצוא לו מופת – הייתי מצביע ללא שום היסוס על תרגום 'דון קיחוטה' של ביאליק. עד היום אינני מכיר טקסט אחד שמתקיים בו מפגש מַגִי כל-כך בין רובדי הלשון העברית לדורותיה, מפגש של התמזגות שלמה, חגיגית, שופעת חיוּת ומַפרה".[31]
ציור
לוילהלם טל
כאמור תרגם ביאליק את דון קישוט במסגרת "תורגמן" לבני הנעורים בנוסח מקוצר, ולפיכך נטל לעצמו חירות לא מועטה לפסוח על חלקים מהיצירה המקורית או לעבדם. הסגנון המקראי, שבו בחר ביאליק לתרגם את יצירת המופת הספרדית, זרוע לכל אורכו בביטויים ובמבנים לשוניים מן המקורות, שהדהודם האסוציאטיבי מוסיף נופך של הומור ואירוניה למקור. במידה מסוימת לא רק עִברת ביאליק את דון קישוט, אלא אף "ייהד" אותו, ולא תמיד לרוח הקוראים.
כך, לדוגמה, העיר למשורר אחד מקוראיו בארגנטינה, שבמקום הביטוי "כאשר אני נזהר ממלאכה ביום השבת", היוצא מפיו של סנשו פנסא בלשון התרגום, "אולי היה טוב יותר לכתוב ביום הראשון; סוף-סוף בגויים אנו עוסקים".[32] לצד הכרה ברמה האמנותית הגבוהה של תרגומי ביאליק העיר גם יעקב פיכמן בביקורתיות על "הלאמתם של נכסי רוח שהובאו מן החוץ" בתרגומו של ביאליק, כשהוא מצדד יותר בתרגום "החותר אל המקור כצורתו כדי להבליט את המוכנס מן החוץ בכל עצמיותו".[33]
ציור
לדו קישוט
שפה נוספת שממנה תרגם ביאליק מכלי ראשון היא הארמית. ספר האגדה שבעריכת ביאליק ורבניצקי משופע במאות רבות של אגדות, פסוקים וביטויים שתורגמו מן הארמית לעברית, הן כדי למנוע "ערבוב שתי לשונות בספר אחד" והן "משום החזרת עטרה ליושנה". בדברי ההקדמה לספר האגדה (סעיף לשון) מצביע ביאליק על קרבתה של הארמית לעברית כ"לשון אחות", קרבה שעשויה להקל על מלאכת התרגום, ומדגיש עד כמה נעשה תרגומן של אגדות אלה בקפדנות, "באופן שיעמדו בהן כל טעמן ורוחן, ובזהירות שלא לטשטש מהן אפילו כקוצו של יו"ד".
תרגום מארמית לעברית ערך ביאליק גם ביצירותיו שלו, וזאת במעבר ממהדורות כתביו המוקדמות, שבהן רווחו ביטויים ארמיים, למהדורות המאוחרות, שבהן המיר אותם המשורר למטבעות לשון עבריות. על נטייה זו של ביאליק הצביע הבלשן עידו אבינרי בליווי דוגמאות רבות.[34] על תרגום עברי שכוח למדי של ביאליק לשיר בארמית, אשר שוקע בתרגום מחזהו של שלום אש שבתי צבי, כתב שמואל ורסס.[35]
דווקא את פרי עטו שלו לא הרבה ביאליק לתרגם, אף שהכיר ב"קלקלה" האורבת "לסגנון ולעצם היצירה" עם מסירתה "לאיש אחר", כפי שכתב ליצחק קצנלסון: "תרגום שנעשה על ידי המחבר הוא יצירה חדשה, מקורית, ועל ידי מתרגם – אינו אלא תרגום, העתקה".[36]
ואכן, ביאליק נחל אכזבות לא מעטות מתרגומים שונים ליצירתו. כך, לדוגמה, כתב ביאליק בכאב לב לאירה יאן על תרגומים של כמה משיריו לרוסית: "הם מעוררים התמרמרות. משלי לא נותר שם כמעט ולא כלום. שום דמות לא נשתמרה. הכל יצא מסורס ומסולף, או שלא יצא כלל"; ועל תרגום ליידיש של "מתי מדבר" פסק בנימה אירונית: "יכולת מופלאה לתרגם כמעט אות באות, אבל באופן שלא יישאר שמץ מן המקור".[37] אירה יאן, שתרגמה בהנחייתו הצמודה של ביאליק את "מגילת האש" ואת "מתי מדבר" לרוסית, ביטאה במבוא לתרגומה את תחושת הקושי ואוזלת היד שליוו אותה במעשה התרגום, וזאת לנוכח "תמציתיותה הנדירה בד בבד עם רבגוניותה" של השפה העברית, "שאינה ניתנת לתרגום לשום שפה אירופית".[38]
לתרגום רוסי נרחב יותר זכה ביאליק עם פרסום לקט נבחר משירתו בידי זאב ז'בוטינסקי (פטרבורג, 1911), שאמנם נועץ במשורר והסתייע בו רבות, אך טבע את התרגום בחותמו האישי, כפי שהיטיב להבהיר אהרן צייטלין.[39] תרגום זה (שביאליק ציינו לטובה יותר מאשר כל תרגום אחר ליצירתו) נעשה בידי ז'בוטינסקי מתוך ידיעת גבולות מעשה התרגום ומגבלותיו, כעולה מהדברים העקרוניים שכתב על כך לאחר מות המשורר: "אי אפשר 'לתרגם' משורר, כי הסוד שבשיר, הקסם שבו, דווקא השכינה השרויה בו [...] אין אלה מן היסודות שאפשר 'למסור' אותם במילים אחרות. 'השכינה' שרויה דווקא במילים, במילים המיוחדות שנמצאו בחוש, במילים התואמות מראשית בריאתן לאותו רגש ולאותו מצב רוח – וכיצד יתכן 'לתרגם' את כל זה? ראשית, הן המילים הללו קיימות אך ורק בשפתו של המשורר עצמו; ושנית, אם אפילו המדובר במציאת ביטויים 'דומים' בשפה האחרת, הן צריך אדם להיות גתה כדי שיוכל להתחרות בגתה, וביאליק – כדי שיוכל לחקות את ביאליק. תרגומי משוררים אינם אלא סיפורים בשורות קצובות או בחרוזים, הרצאות על אודות תכנה החיצוני של אותה יצירה שירית".[40]
מכלל שיריו שתרגם ביאליק עצמו ליידיש ראוי לציון מיוחד תרגומו ל"בעיר ההרגה", שאותו נאלץ לדבריו לחבר בשל הפגמים שמצא בתרגום היידי של י"ל פרץ לשיר זה (שהודפס בדער וועג שבוורשה בפברואר 1906). במכתב אל ביאליק לא כפר פרץ בעיקרי ביקורתו של ביאליק על תרגומו, אך באשר לטענה שלפיה קיצץ במקור השיב: "קיצרתי בתרגומי לפי שההבדל ביני ובינך גדול מאוד: אתה עושה בעשת ברזל ואני באבן חול. השפה הנבואית עצמה, החזקה והמוצקה, מצילה גם את המקומות הרפים: מה שהמאמע לשון שלנו אינו עושה ולא יעשה לעולם".[41] בדברים אלה, המבליעים גם ביקורת על "מקומות רפים" אצל ביאליק, מצביע פרץ על השוני באופיין של שפות, שבעצם טבען אינן בנויות לחפוף זו את זו, ומכאן הטרנספורמציות הבלתי נמנעות במעשה התרגום.
השוואה בין "בעיר ההרגה" במקורו העברי (שראה אור בדצמבר 1903) לנוסח היידי של ביאליק "אין שחיטה-שטאָט" (שהופיע כשלוש שנים לאחר מכן)[42] מגלה, שגם ביאליק עצמו (ברוח דבריו הנזכרים לקצנלסון) לא תרגם את יצירתו מילה במילה, אלא גרע, שינה, הוסיף והעמיד את התרגום בסופו של דבר על 354 שורות לעומת 272 שבמקור. בתוך כך לא היסס ביאליק ללכת גם בעקבות תרגומו היידי של פרץ במקומות ובעניינים מסוימים. עיון מפורט בשינויים האמורים חורג מגבולות סקירה זו, והרחיב על כך ידידיה פלס.[43]
תרגומיו היידיים של ביאליק לארבעה משירי יהודה הלוי ול"שבת המלכה" להיינריך היינה ראויים אף הם לדיון נפרד; וראו על כך דברי רקע מאירי עיניים בחטיבת "שירים ביידיש" בעריכת חנא שמרוק בתוך הכרך השלישי של שירי ח"נ ביאליק.[44] אל היינריך היינה נדרש ביאליק גם במאמרו הפרוגרמטי "הספר העברי", שבו הוא משרטט תוכנית מפורטת של "הכינוס" הספרותי, ובתוך כך קורא בין היתר ל"פדיון שבויים" של פילון האלכסנדרוני, של שפינוזה ושל היינה: "כל הטוב והמיטב של יצירת העברים בלשונות נכריות – גאולה תהיה להם [...] כל הפירות המשובחים של הכישרונות העברים בלשונות אחרות, כל מה שטבוע מהם בחותם הרוח העברי, יבואו אל אוצרנו היחידי, אל הספרות העברית".[45]
כמי שעמד בראש הוצאת הספרים "מוריה" ולאחר מכן "דביר" פעל ביאליק רבות למימושה של תוכנית הכינוס שלה, שכללה פיקוח על תרגומם של ספרי עיון ומחקר בתחומים מגוונים, ולעתים גם עריכתם בפועל. במסגרת זו תורגמו בין היתר הספרים: תולדות התפילה והעבודה בישראל לאלבוגן, ימי הביניים והעת החדשה לרובינסון, דברי ימי ישראל בדורות האחרונים לדובנוב, מבוא לתורת הפילוסופיה לירוזלם, ועוד. כן תרגם ביאליק עוד בצעירותו פרקי עיון אחרים, בתוכם את ספרו של וילהלם נובק הליכות המדינה של העברים בימי קדם עד ימי חורבן בית שני (עם א' זולוצ'נקו, ורשה, אחיאסף, תרס"ד).
סוף דבר, לאחר ששורטטה כאן בקווים כלליים פעילותו הענפה של ביאליק בתחום התרגום, ראוי לשים לב גם לדבריו בכנס סופרים שנערך בירושלים בשנת 1930: "מציפים את השוק בתרגומים. איני מתנגד להם. אבל אם הם מחניקים את המקור, אין תקווה לחינוך. כי החינוך צריך להתפרנס מן המקור העברי. מאין ייקח המורה חומר לפרנס את נפש הילד, את רוחו, ולקשר אותו עם העבר שלנו, עם כל התוכן הרוחני ועם העתיד שלנו הנובע מן העבר? הגיעו בעצמכם: אילו היו הספרות הגרמנית והרוסית מלאות תרגומי מופת ואין להם סופרים מקוריים משלהם! [...] אין מפרנסים אומה ב'טפל', בתרגומים, כי הם לא ימלאו את מקום ה'עיקר'".[46]
"פעמים שצריכים לתרגם לא את השיטין עצמן, אבל מה שבין השיטין"
(מקבץ מדברי ביאליק על אמנות התרגום)
"הנהנה מן היצירה העברית בכלי שני – דומה למי שמנשק את אהובתו דרך מטפחת".
(ביאליק, מבחר כתבי דוד רוטבלום, עמ' 294)
"כל מי שמציץ דרך התרגום – אינו אלא רואה מתוך אספקלריה מטושטשת".
(ביאליק, דברים שבעל-פה, א, עמ' 294)
"אין שום לשון מתרגמת כל צורכה ללשון אחרת, מפני שכל מילה היא עולם מלא ומקושרים בה אלפי אסוציאציות שבאות ושאינן באות לידי הכרה. יש גלגול בלשון: הרבה נשמות עוברות אישה אחרי רעותה וכל אחת מניחה את רוחה במילה הזאת, וכל הרוחות הללו מתדבקות במילה".
(ביאליק, דברים שבעל-פה, ב, עמ' קכח)
"כל לשון יש לה סימבוליקה שלה, ואין המילה מקבלת את הוראתה השלמה אלא במשפט השלם. למשל, אצל הנוצרים קשורה המילה 'אֵם' באסוציאציות שונות. אצל העברי אין הדבר כן. וכן כל מילה, כמעט, יש לה כמה הוראות שאינן ניתנות לִתרגם".
(איגרות ביאליק, ב, עמ' עט)
"אם ביצירה המקורית בן-חורין הוא הסופר להביע את הגיגי רוחו ככל שיעלה חוש האינטואיציה הלשוני שלו (או רוח הקודש, בפי קדמונינו), היונק מגנזי האומה שלנו, ובקצרה – ככל שיד לשונו מגעת, הרי בבואו להעתיק את דבר היוצר משפה זרה, חייב הוא לכוון ניבו לאותם שיאי לשון ורוח, שאליהם העפיל היוצר האמן ההוא – שיאים מסחררים של פסגות עולם רחוק וזר".
(מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק, עמ' 50)
השיר If לקיפלינג באמת יפה וחזק וראוי לתרגום משוכלל, אם כי אינני בטוח, כי גם בתרגומו יעמוד כל טעמו בו. באמת שירים מסוג זה לא ניתנו לתרגום ממש, אלא הם טעונים 'איבערדיכטונג' [...] על תרגום שירים ממין זה אמרו חכמינו: 'המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף עליו, הרי זה מחרף ומגדף".
(איגרות ביאליק, ד, עמ' קעה)
"התרגום הטוב הוא במידה ידועה מעשה אומנות קשה מן 'החיבור' [...] פעמים שצריכים לתרגם לא את השיטין עצמן, אבל מה שבין השיטין".
(איגרות ביאליק, ב, עמ' עט)
"מוכרחים להרחיב את הדברים בשעה שבאים לתרגם יצירה גדולה כללית. המתרגם הוא גם פרשן, וכל פרשן הוא גם מוסיף משהו משלו להעמקת הדברים, להתקנתם, להעברתם והדגשתם".
(ביאליק, דברים שבעל-פה, ב, עמ' נח)
"אפילו תרגום וילהלם טל שלי לא היה מעכבני מלהוציא גם 'תרגום שני' שלך. יהא הפעם 'אחד מקרא ושניים תרגום'! מה בכך? מובטחני ששניהם ימצאו להם את קהל קוניהם [...] יש בזה מה שאין בזה – והרבה 'סקרנים' בעולם שהתרגום הכפול יגרה את התיאבון שלהם לדעת, כיצד שני סופרים 'מתנבאים נבואה אחת בשני סגנונים'."
(ביאליק אל ש' בן-ציון, ידיעות גנזים, 67, עמ' 574)
"מן הראוי היה אפילו לפתוח כאן בארצנו פקולטה לאמנות התרגום ולחנך במשך דור שלם מתרגמים לעברית. כי הפרוצס של תרגום עצמו יימשך אולי עוד שניים שלושה דורות, עד אשר נכיר ששינינו את הרקמות של מבנה רוחנו. והפרוצס הזה בארץ-ישראל, בניגוד לזה שבגולה, יכול להיקרא בשם ה'התלבשות'. אם בגולה הרינו מתערטלים מעצמותנו ומתלבשים בלבושים זרים – כאן יהיה עלינו לדחוק את עצמנו וללבוש את הבגדים שלנו, אצלנו התרגום הוא יצירה, זוהי 'ירידה לצורך עלייה', תרגום לצורך מקור".
(ביאליק, דברים שבעל-פה, ב, עמ' קצ)
"אין לך בעולם דבר העשוי לקרב ולמזג את תרבות הרוח האנושית לחטיבה אוניברסאלית אחת, כמעשה התרגום המעולה. שכן הלשון והתרבות הן הפתח הנאמן לנפש האומות בעולם, הן פתחו של עולם".
(מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק, עמ' 51)
[1] יהודה קרני, "רגעים עם ביאליק", הארץ, 11.7.1936.
[2] ח"נ ביאליק, "על יחיאל מיכל פינס", דברים שבעל-פה, ב, דביר, תל אביב תרצ"ה, עמ' קעח.
[3]נוסח מורחב זה של המאמר פורסם ב"הבלוג של רן יגיל", NRGמעריב, 13.5.2013, וביתר צמצום (תחת הכותרת "ביאליק ו'האספקלריה המטושטשת' – על הגיגי המשורר ופועלו בשדה התרגום") בהארץ (תרבות וספרות), 6.9.2002.
[4] ח"נ ביאליק, איגרות ח"נ ביאליק, א, בעריכת פישל לחובר, דביר, תל אביב תרצ"ח, עמ' קנא.
[5] ביאליק, "על מנדלי מוכר ספרים", דברים שבעל-פה, ב, עמ' רכז.
[6] שמואל ורסס, "ביאליק מתרגם את מנדלי", בתוך: הלל לביאליק, בעריכת הלל וייס וידידיה יצחקי, אוניברסיטת בר-אילן 1989, עמ' 281.
[7] משה אונגרפלד, ביאליק וסופרי דורו, עם הספר, תל אביב תשל"ד, עמ' 315.
[8] חנא שמרוק, "סיפורי מוטל בן החזן לשלום-עליכם", סימן קריאה, 13-12, 1981, עמ' 321-319.
[9] ח"נ ביאליק, איגרות ח"נ ביאליק, ב, עמ' קעט.
[10] שמואל ורסס, "בין שני עולמות לש' אנ-סקי", הספרות, 36-35, 1986, עמ' 172.
[11] דוד, ורדי, בדרך הילוכי, מסדה, רמת גן 1946, עמ' 59.
[12] אונגרפלד, ביאליק וסופרי דורו, עמ' 29.
[13] שמחה אסף, "עוללות", כנסת, תרצ"ט, עמ' 112.
[14] איגרות ביאליק, ד, עמ' עג.
[15] ראו: אונגרפלד, ביאליק וסופרי דורו, עמ' 33-31.
[17] שם, עמ' קיב.
[18] ביאליק, "על בן-עמי", דברים שבעל-פה, ב, עמ' רמא.
[19] מכלי שני תרגם ביאליק, בין היתר, גם את "הצור והגל" לאריסטוטלס ואלאוריטיס ו"בשל תפוח" לאלפונס דודה; ובקטע מרשימות שנותרו בכתב-יד מְסַפֵּר אברהם כהנא (חוקר המקרא והספרים החיצוניים) שבבחרותו אף התאווה ביאליק לתרגם איתו (כמי ששלט ביוונית) את האודיסאה. תודתי לבן-ציון כהנא שהמציא לי חלקים מרשימות סבו.
[20] אהרן מירסקי, שלוש הרצאות על התרגום, ספרי ביצרון, ירושלים ותל אביב תשנ"ט, עמ' 16-15.
[21] על הצעתו החוזרת ונשנית של ביאליק בנדון – ראו לדוגמה במכתבו אל הסופר ב"צ סילקינר שבניו-יורק: איגרות ביאליק, ד, עמ' מ.
[22] אביגדור המאירי, ביאליק על-אתר, ניב, תל אביב 1962, עמ' 19.
[23] ארכיון בית ביאליק, ביאליק אל רבניצקי, כ"ד באלול תרצ"ב. בהשמטות אחדות (שנועדו למנוע את הפגיעה בריבלין) מובא המכתב גם באיגרות ביאליק, ה, עמ' קצח-קצט.
[24] יוסף יואל ריבלין, "הקדמה", אלקראן, דביר, תל אביב תרצ"ו. על 800 שנות תרגום הקוראן ראו: יוסף סדן, "אלוהים, שמְנוֹ יאיר אף אם לא תיגע בו אש", הארץ, תרבות וספרות, 2.9.2005.
[25] מ' טשודנר, "עם ביאליק באודסה", בדרך, י"ד בטבת תרצ"ג.
[26] על הספר ראו: אילה גורדון, איורים עבריים (הספר העברי המאויר לילדים, העידן הבינלאומי 1925-1900), מוזיאון נחום גוטמן, תל אביב 2005, עמ' 124.
[27] מאיר מוהר, "בצִלו של ביאליק", העולם, 2.1.1947.
[28] דב סדן, "בין לשון שירתו ללשון תרגומו", מאסף, י, 1975, עמ' 55-41.
[29] איגרות ביאליק, ב, עמ' רנב.
[30] אברהם אברונין, "לשון ביאליק בתרגומיו", מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג, מוסד ביאליק, תל אביב תשי"ג, עמ' 120-112.
[31] בנימין תמוז, "ביאליק, הגמדים והחנוונים", בתוך: אהבת סופרים, בעריכת ישראל אלירז, דביר, תל אביב 1984, עמ' 54.
[32] ארכיון בית ביאליק, דוד אוירבוך אל ביאליק, 26.3.1929.
[33] יעקב פיכמן, שירת ביאליק, תשי"ג, עמ' תמח. מבט ביקורתי מחודש בנושא מעניק אסף ענברי בצמד חלקי מאמרו "דון קישוט של ביאליק", מעריב (מוסף שבת), 18.11.2005, 25.11.2005.
[34] עידו אבינרי, "מארמית לעברית בכתבי ביאליק", לשוננו לעם, רכ"ה, אדר תשל"ב, עמ' 129-125.
[35] שמואל ורסס, "מֶליסֶלדה העולה מן הרחצה: גלגוליה של רומנסה ספרדית", פעמים, 88, קיץ תשס"א, עמ' 84, 93.
[36] משה אונגרפלד, ביאליק וסופרי דורו, עמ' 283.
[37] בתוך: זיוה שמיר, לנתיבה הנעלם, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תש"ס, עמ' 261, 263.
[38] אירה יאן, "מבוא ל'מגילת האש' של ביאליק" בתרגומה של לִילה הולצמן, מאזנים, סא, 1984, גיליון 34, עמ' 16. כן ראו ההערות למבוא האמור מאת נורית גוברין, שם, עמ' 22-19.
[39] אהרן צייטלין, "בשולי השיר הביאליקאי", כנסת, תש"ך, עמ' 199-195. על תרגומים נוספים של ביאליק לרוסית , וכן לשפות יידיש, אנגלית, אספרנטו, בולגרית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, תורכית, סרבית, ספרדית, ערבית, פולנית, צרפתית, רומנית ושוודית – ראו: משה אונגרפלד, "ביאליק בלשונות אחרות", גנזים, ב, 1965, עמ' 214-195. במשך עשרות השנים שחלפו מאז 1965, נוספו עוד כהנה תרגומים על אלה שברשימה האמורה.
[40] זאב ז'בוטינסקי, "אחרי מות ביאליק", על ספרות ואמנות, הוצאת ערי ז'בוטינסקי, ירושלים תשי"ח, עמ' 374.
[41] כל כתבי י"ל פרץ, דביר, תל אביב תשכ"ב, מכתבים, עמ' רנ.
[42] השיר נכלל בספרון פון צער און צארן, פארלאג קדימה, אדעסא 1906.
[43] ידידיה פלס, "לתולדות 'אין שחיטה-שטאט", עיתון 77, גיליון 55-54, 1984, עמ' 37-36. כנראה שפרץ המציא לביאליק את נוסח תרגומו עוד לפני שהדפיסו.
[44]ח"נ ביאליק – שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה, מהדורה מדעית בעריכת דן מירון וחבר עורכי משנה, מכון כץ, אוניברסיטת תל אביב ודביר, 2000, עמ' 99-83.
[46] ביאליק, "שאלת הלשונות בישראל", דברים שבעל-פה, ב, עמ' קמט.
שגעון בקולנוע
נושא השיגעון מלווה את הקולנוע עוד מימי הסרט האילם. בהרצאה זו אסקור כמה נקודות בולטות בדרך התמודדות הקולנוע עם סוגיית השיגעון ומחלות הנפש.
1. מי משוגע ומי לא
הדוגמא הבולטת הראשונה לעיסוק בשיגעון היא בסרטו המופתי של וינה הקבינט של ד"ר קליגארי מ-1920.
הסרט הינו סרט אילם גרמני, אשר בשנת 1920 בה הוקרן לראשונה, היווה פריצת דרך צורנית וסגנונית, והיה חלוץ הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני. את הסרט ביים הבימאי הבמאי רוברט וינה.
המיז-אן-סצנה המיוחדת, המאפיינת את הסרט, מחקה במודע את סגנונות הציור שהתפתחו לאחר מלחמת העולם הראשונה באירופה, והיא בלתי ריאליסטית, ובעלת פרספקטיבה מעוותת. השחקן הראשי, קונרד ויידט נדרש לשחק באופן מוגזם, ההולם את התפאורה בתוכה צולם הסרט. התפאורה אמורה לשקף לבטא את מה שמתרחש בנפשם של הגיבורים ובשל העיוות שבנפשם - הסרט מלא בצורה א-סימטריות.
הסרט מספר את סיפורו של הרופא המטורף ד"ר קליגרי ועוזרו הנאמן, הסהרורי צזארה, וקשריהם לשרשרת רציחות בכפר הררי בגרמניה.
גיבור הסרט פרנסיס מגלה כי קליגרי המנהל מוסד לחולי נפש הוא האחראי לאותן רציחות והוא אחוז באובססיה לשליטה על אנשים בשל סיפור על ד"ר קליגרי אחר, קודם, אשר השתמש ב עוזר סהרורי לרצח אנשים.
בטוויסט מפתיע בסוף הסרט מתברר כי הסיפור הינו הזייתו של פרנסיס, שהינו מטופל המאושפז במוסד, וקליגרי הוא הרופא המטפל בו. תשעים שנה לאחר מכן העתיק הבימאי מרטין סקורסזה בסרטו "שאטר איילנד" את סיפורם של פרנסיס וד"ר קליגארי למוסד לחולי נפש בארה"ב של שנות החמישים שם ליאונרדו די קפריו הוא כביכול סוכן אפביאיי הנשלח לחקור תעלומת היעלמות חולה ממוסד מבודד לחולי נפש ומתגלה כחולה המטופל במוסד וסובל מהזיות.
הסרט התקבל בעולם בהתלהבות והשפיע על מספר יוצרים כפריץ לאנג (בסרטי "ד"ר מבוזה") ופרידריך וילהלם מורנאו (בסרטו "נוספרטו)". השפעת הסרט, והזרם הקולנועי אותו ייצג, נותרה בסרטים מסוג פילם נואר וביצירות של במאים כאלפרד היצ'קוק ובמאי סרטי אימה אחרים.
בספרו "הליכה אל עבר הלילה" -שדן בקולנוע הגרמני בתקופת רפובליקת ויימאר-מציין ד"ר אשכנזי כי "הסרט הקבינט של ד"ר קליגארי דן בסוגיה שהעסיקה יוצרי קולנוע רבים במשך שנים רבות ועד היום: האפשרות להבחין בין הרציונאלי לאי-רציונאלי, להפריד בין הטירוף למציאות המוכרת מחוץ לכותלי הקולנוע".
עיצוב התפאורה בסרט הוא הגורם המטשטש את התחומים: לאחר פתיחה קצרה, הסרט מציג סיפור הזוי מפיו של חוסה במוסד לחולי רוח תוך שימוש בתפאורה מצוירת ובתאורה שהדגישה את המלאכותיות של הדימוי; אולם בסוף הסיפור - כאשר חוזרים הצופים אל המוסד המודרני - התפאורה מרובת הצללים (האקספרסיוניסטית) ממשיכה לשלוט בשדה הראייה ולהשאיר את הספק: האם זהו חלק נוסף בסיפורו של המטורף, או שמא הרופא הוא באמת גם הרוצח?"
ואכן מאז הקבינט של ד"ר קליגארי מטיל הקולנוע בלא מעט מיקרים ספק באבחנות בין משוגע לנורמאלי.
בהקשר זה ראוי להזכיר את סרטו השערורייתי של טוד בראונינג "פריקס" משנת 1932 על החיים בקרקס מלא חריגים כמו האישה עם הזקן והתאומות הסיאמיות -אך החריג האמיתי והסוטה בסרט היא אקרובטית שעל פניו הינה שפויה לחלוטין ובפועל מבצעת מעשי מרמה וניסיונות לרצח כדי להתעשר. הסרט מראה כי החריגים הם בעצם הנורמאליים והנורמטיביים
2.הקצנה והטעייה
היו תקופות בעבר שבהן בתי חולים לחולי נפש בארצות הברית נהגו לגבות דמי כניסה ולאפשר לקהל לבוא ולהציץ בחולים,בימינו הצפייה בסרטים העוסקים בחולי נפש החליפה את אותם ביקורים וחלק גדול מן האנשים נפגש ב"משוגעים" רק בקולנוע ולכן הקהל שואב מן הקולנוע רבים מהמושגים שלו בנוגע לפסיכיאטריה ומחלות .נפש
לדברי ד"ר גבארד, פסיכולוג אנליטיקאי אמריקאי שעסק שנים רבות בבדיקת האופן שבו מוצג תחום עיסוקו בסרטים, הוליווד העדיפה על פי רוב עיוותים וסטריאוטיפים על פני ייצוגים ריאליסטיים יותר. "אנשים לא מבחינים בין מה שקורה במציאות לבין מה שהם רואים על בד הקולנוע", אומר גבארד. במרפאתו נהגו מטופלים רבים לבקש ממנו שיהפנט אותם כדי שיוכלו לשחזר זיכרונות מודחקים. "הייתי שואל אותם למה", אומר גבארד, "והתשובה הייתה שככה עושים בסרט 'שלוש פנים לחווה' ".
מוסיף גבארד "אחד הדברים שאנו רואים בסרטים העוסקים בפסיכיאטריה או במחלות נפש הוא נרטיב מיתולוגי שהקהל רוצה לראות, ולא מראה המשקפת את המציאות. בסופו של דבר אי אפשר לצפות מהוליווד להראות את המציאות הקשה שרואים בבתי חולים פסיכיאטריים או במרפאות יום פסיכיאטריות. כך, בסרט "נפלאות התבונה" הגיבור, ג'ון נאש נראה כמו השחקן הנאה ראסל קרואו והגברת נאש נראית כמו השחקנית היפיפייה ג'ניפר קונלי".
2 א.האידיוט הגאון
ואכן לפעמים ניכרת הקצנה, המתבטאת ביצירת מיתוס של מחלת נפש. חולי הנפש מוצגים לפעמים כגאונים, מושכים, רגישים יותר ובעלי כישרונות נפלאים. במציאות, לעומת זאת, מחלות הנפש פוגעות באופן שווה בכל האוכלוסייה בלי הבדלי משכל, רגישות ומעמד כלשהו. בסרט "איש הגשם" (1988), למשל, מגלם דסטין הופמן אוטיסט גאון, אולם במציאות אוטיזם דווקא כרוך לעתים קרובות יותר בפיגור.
פרופ' אבי ויצמן מנהל יחידת המחקר בבית החולים גהה מציין כי סרטים שבהם חולי נפש מוצגים כגאונים יכולים להטעות את הצופים
התפישה שלפיה יש קשר הדוק בין טירוף לבין גאונות מקובלת בקולנוע ההוליוודי. אפשר לחשוב על דוגמאות מהעבר הקרוב כמו 'פולוק' וכן רוב הסרטים שנעשו על מוסיקאים, כמו מוצרט ב'אמדיאוס'
איש הגשם הוא סרט קולנוע שיצא בשנת 1988, בכיכובם של טום קרוז ודסטין הופמן. הסרט מבוסס על דמותו של האוטיסט קים פיק.
צ'ארלי בוביט הוא איש עסקים צעיר,עם פטירת אביו , מתברר לו כי. את כל כספו הוריש האב לקרן סודית המפרנסת את אחיו הבכור האוטיסט ריימונד שצ'רלי כלל לא ידע על קיומו.בניסיון לקבל את הכסף צ'רלי חוטף את ריימונד ויצא למסע ברחבי אמריקה שבמהלכו מתגלה ריימונד כבעל יכולות זיכרון פנומנאליות המנוצלות על ידי צ'רלי לרווח במשחקי קלפים.
בסוף המסע המשותף של צ'ארלי וריימונד ניכרת השפעת המסע על שני האחים, ונראה כי הם הפכו לאנשים רגישים יותר האחד כלפי השני.
הסרט מבוסס על דמותו של הגאון האוטיסט קים פיק, אך מתוך דמותו של קים פיק מוצגת בסרט רק דמותו של גאון אוטיסט והקיצוניות המאפיינת את חייו. מצד אחד היכולת לחשב חישובים מסובכים כהרף עין, אך מצד שני חוסר היכולת להבין את חשיבותו של הכסף וקשייו החברתיים הרבים. חיו של פיק הוקצנו ופרטים רבים מהם .הושמטו מהסרט לצורך הצגתו כאידיוט סאבאנט
2 ב. הפרעה פסיכוטית משולה להתנהגות אלימה
- ד"ר גבארד טוען כי הסטריאוטיפ של הרוצח המטורף הוא אחד המיתוסים העיקריים של הקולנוע על מחלות נפש קשות. גרסה מודרנית יותר שלו אפשר לראות בסרטים כמו סדרת סרטי 'ליל המסכות', שבה הדמות שמשחק מייקל מאיירס היא התגלמות הרוע עליי אדמות (במונולוג מפורסם באותו סרט מתבטא הפסיכיאטר של מייארס במילים" פגשתי את מייקל שהוא היה בן שש והיו לו את העיניים השחורות ביותר שראיתי מימיי. העברתי שמונה שנים בניסיון להגיע אליו ועוד שבע שנים בניסיון להשאיר אותו כלו מאחורי סורג ובריח-כי הבנתי שמה שנמצא מאחורי העיניים הלוו הוא הרוע המושלם")
אבל יש להניח שהדוגמה הקלאסית היא 'פסיכו' של היצ'קוק - נורמן בייטס משחק אדם עם הפרעה פסיכוטית חמורה מאוד, שנכנס לאישיות של אמו, מתלבש כמותה והופך לרוצח ההורג את הנשים הגורמות לו עוררות מינית.
דוגמא לכך ניתן למצוא בסרט "שתיקת הכבשים":
סרט קולנוע אמריקאי משנת 1991. הסרט מבוסס על ספר בשם זה מאת תומאס הריס.
הסרט גם היה אחד ממקורות ההשראה לסדרה תיקים באפילה ודמותה של הסוכנת סקאלי הייתה מבוססת על דמותה של ג'ודי פוסטר בסרט.
קלריס, טירונית FBI צעירה שטרם השלימה את הכשרתה, נשלחת על ידי מפקדה, -במסגרת חקירת שורה של רציחות-לתחקר רוצח סדרתי הכלוא בבית-חולים לחולי נפש, הרוצח, חניבעל לקטר, הוא פסיכיאטר שנהג לאכול את קרבנותיו. בין הסוכנת לפסיכיאטר הכלוא מתנהל משחק של חתול ועכבר כשברקע מנסים לתפוש רוצח סידרתי הנוהג לפשוט את העור מעל קורבנותיו.
לקטור בגילומו המצוין והמצמרר של השחקן אנתוני הופקינס הוא הפסיכופט האולטימטיבי לפי התפיסה ההוליוודית של הפסיכופט האלים והמסוכן. סצנת המפגש הראשוני בינו (כשהוא כלוא בכלוב אטום) לבין הסוכנת הצעירה נכנסה כבר לפנתיאון של הסצנות מורטות העצבים ביותר בקולנוע המודרני. לקטר מתנהג ממש כחיית טרף כלוה-הוא מנסה להריח את הסוכן מבעד לפתחי האוורור שבתאו וברור לסוכנת שמדובר אולי באדם המסוכן ביותר שהיא פגשה מעודה.
3.דימוי המטפל-מקשיחות לרכות
בניגוד לקיבעון המאפיין את הוליווד ביחסה לגאונים מוגבלים ולאלימות של בעלי הפרעה פסיכוטית ניכר שינוי של ממש ביחס הקולנוע אל דמות המטפל: הדימוי הנ"ל עבר דרך ארוכה מהסרט "קן הקוקייה" משנת 1975 ועד הסרט "סיפורו של ויל הנטינג" משנת 1997.
ב"קן הקוקייה" האחות הפסיכיאטרית היא אישה מסוכנת ושתלטנית, שאף גורמת לאחד המאושפזים להתאבד. יתרה מזאת, ג'ק ניקולסון, המגלם את דמותו של הגיבור הראשי, מגיע לבית החולים אדם נורמאלי והרופאים הם שגורמים לו "להשתגע" באמת. בסרט אנשי הצוות מתוארים כאנשים אלימים, חסרי תרבות,חסרי נימוס, סדיסטים המפעילים את כוחם על המטופלים. מה שמנחה אותם זו הפטרונות שלהם על החולים, הם יודעים מה הכי טוב לחולים.
המוסדות הפסיכיאטרים נתפסו בעבר כמיועדים לדיכוי של אינדיבידואליסטים, נון קונפורמיסטים והשיגעון תואר כתווית שהודבקה לאלו שהיו פורעי חוק. יוצרי סרטים כמו פורמן ב"קן הקוקייה" או פולר ב"מסדרון ההלם" העבירו את ה מסר החברתי שאת הממסד יש ללמד לטפל בגישות יותר הומאניות, להאמין לחולים שאכן הם חולים ולא להאשימם שהם עוסקים בדמיונות. יתכן שהבמאים מיצגים בסרטים אילו את רגשות האשם הקולקטיבים של הציבור שלא עשה ואינו עושה די להתמודד עם השונות והחריגות שבשולי החברה.
בסרטים מן השנים האחרונות כמו "הכי טוב שיש" (1997), "ויל הנטינג" ו"דון חואן דה מרקו" (1995) מוצג הפסיכולוג כדמות אנושית, רגישה ותומכת, כמי שמדבר עם המטופל בגובה העיניים ואף לומד גם על עצמו בעזרת המטופל ומתפתח בעזרתו.
מעניין לציין. שגיבור "קן הקוקייה" הנאבק בממסד הפסיכיאטרי הפך, רבע מאה לאחר מכן, ב" הכי טוב שיש ", לחולה חביב ופתוח, המודה - אם כי בחצי פה - שהשיפור המדהים חל בו במידה מסוימת בזכות הטיפול הפסיכיאטרי - פרמקולוגי. ( האם אכן מקרי הוא שאת שתי הדמויות הקיצוניות הללו מגלם אותו שחקן - ג'ק ניקולסון?).
לסיכום:
הקולנוע עסק עוד מתחילת דרכו בנושא השיגעון וחולי הנפש –בדרך כלל אופיינה התייחסות זו בהפשטה של המציאות ואפילו ברומנטיזציה שלה למרות שלאורך השנים נשאלו גם שאלות חשובות ומהותיות כגון מהו הקו המפריד בין משוגע לשפוי ומי מוסמך לבצע קביעות אלו.,לקולנוע יש כוח אדיר והוא משמש אחד הגורמים המאפשרים לנו ללמוד על נושא השיגעון. לאור זאת מוטלת על תעשיית הקולנוע האחריות להתייחס לכל הנושא בזהירות ולהשתדל לתאר מציאות מדויקת ביותר ולכן בשנים האחרונות מועסקים יותר ויתר פסיכולוגים ואנשי מקצוע בליווי צמוד לסרטים העוסקים בנושא
על סף הכְּלָיָה: ביאליק וניבוי השואה
פורסם לראשונה ב"מעריב" ב-18/04/2012
"מיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לתינוקות ולשוטים.
איני יכול משום כך לנבא עתידות. אין לי אלא מה שעיני רואות:
היהדות שבכל הגולה, ולא רק זו שבגרמניה, עומדת על סף הכְּלָיָה...
ומי עיוור ולא יראה זאת - יימק בעיוְורונו" (איגרות ביאליק, ה, עמ' שז)
"שתי השנים האחרונות היו לי הקשות והאכזריות בכל ימי חיי", כתב ביאליק לעגנון בשלהי 1923, במשפט הממצה את תחושתו בתקופת שהותו בגרמניה, למן ספטמבר 1921 ועד עלייתו לארץ ישראל במרס 1924 (ש"י עגנון, מסוד חכמים, ירושלים ותל-אביב 2002, עמ' 42). מפח הנפש שליווה את ביאליק באותה עת היה קשור אמנם, להערכתי, בראש ובראשונה בפעילותו המתישה והמיוסרת ב"מוריה" וב"דביר" - הוצאות הספרים אשר למען שיקומן וביסוסן הגיע לגרמניה תוך השהיית עלייתו לארץ ישראל (רְאוּ מאמרִי, "לפשר השנים 'הקשות והאכזריות' של ביאליק", הארץ, תרבות וספרות, 9.3.2001). אך גם באופן כללי לא אהב ביאליק את גרמניה, ולא גילה עניין בחייה הרוחניים. במענה לציפיות שבירת גרמניה תעניק לו השראה להשמעת "דברי חזון ושיר" השיב ביאליק: "אוִירא דברלין אינו מחכים ואינו מרנין, אלא מטריד ומייגע" (איגרות ח"נ ביאליק, ב, בעריכת פ' לחובר, תל-אביב תרצ"ח, עמ' רסב).
לא חלפו אלא שנים ספורות מאז עזיבתו של ביאליק את ברלין והִנה התגלגלו "השנים הקשות והאכזריות" מן המשורר אל כלל היהודים בגרמניה ובאירופה כולה, וזאת בעקבות עליית הנאציזם אשר את מעלליו האיומים חזה ביאליק במעין רוח נבואית. הסופר אביגדור המאירי מעיד, כי כבר בשנת 1924, בעת טיולו הראשון עם ביאליק בארץ ישראל, "השיחה נסבה על גרמניה ועל ברלין בפרט, ושיא השיחה היתה - נבואתו הבהירה את היטלר". בתוך כך ציטט המאירי מפי המשורר הלאומי את המשפטים הבאים: "הן לא אתפלא אם בקרב הימים יופיע שם מישהו וישחט את כולנו על כרענו ועל קרבנו ועל פרשנו! והוא בוא יבוא!" (א' המאירי, הזמן, 16.5.1943).
ביאליק כקלגס עם צלב-קרס, בעיתון היידיש הסובייטי "עמעס", 3.9.1932
באוקטובר 1930, כשנתיים וחצי לפני הגעת היטלר לשלטון, שיתף ביאליק בחרדות הגוברות שלו את מזכירו יוחנן פוגרבינסקי: "עננים כבדים עולים בשמי גרמניה. הרשעים הללו עינם ולבם לא רק לרכוש היהודים, אלא גם, חלילה, לנפשם, לנפשם ממש. אין ספק כי הנאציונאל-סוציאליסטים עם לודנדורף והיטלר בראשם עומדים לעלות לגדולה. איני יודע מתי יקרה זה, אבל הם יכבשו בקרוב את השלטון - כל הציפורים בברלין מצייצות זאת מעל גגות הבתים - ואז תבוא כליה חס וחלילה על כל יהדות גרמניה. מי יודע באיזו צורה תוצא לפועל מחשבת הרשעים הללו, אבל לבי אומר לי, כי רע ומר יהיה גורל היהודים בארצו של גיתה, והשומר נפשו צריך לברוח משם". לכך הוסיף ביאליק עוד חזוּת קשה ממנה: "רואה אני, כי לא רק ביהדות גרמניה יפגעו הרשעים הללו, אלא בכל יהדות אירופה. בכל ארצות אירופה יושבים היהודים אל עקרבים, ואם חס וחלילה יעלו הנאצים לשלטון בגרמניה, יבואו, במוקדם או במאוחר, למלחמה עולמית, ואז צפויה חס ושלום כליה לכל היהדות האירופית" ( י' פוגרבינסקי, חמש שנים עם ביאליק", הדואר, 9.3.1945).
לנוכח זאת החל ביאליק להאיץ בכל הסובב אותו להימלט מאירופה ולהשתקע בארץ ישראל. כך, לדוגמה, כתב ביאליק בהתרגשות אל ידידו הברלינאי מאיר פינס ב-15 באוקטובר 1930: "אילו הייתי אבי אביך הזקן הייתי בא אליך לילה לילה בחלום ומצווה: 'עלה לארץ ישראל והצל את נפשך ונפש בניך'. לבי מנבא לי ימים רעים לישראל השרויים בין הגויים. הימלט מבעוד מועד... פן תינחם באחריתך" (איגרות ביאליק, ה, עמ' צח).
טיוטה לנאום זעקה של ביאליק על גורלם של יהודי רוסיה
בשנת 1933 קלט ביאליק ביתר תוקף את מה שהולך ומתרגש על העם היהודי, וייחד לחורבן הנורא, שאותו חש כבר בעצמותיו, את הביטוי המקראי "שואה" - ביטוי ששב וחזר מעתה במכתביו של המשורר ובנאומיו, ומכאן כנראה השתגר מאוחר יותר אף בעיתונות ובציבור. "השואה אשר באה על אחינו בגרמניה גילתה לעיני כל העולם, מה רעועה וכושלת עמדתו של עם אשר לא אדמתו הוא תתמוך צעדיו", כתב ביאליק (שם, עמ' רסא), וברוח זו אף הצהיר על עמדתו החד-משמעית לגבי ארץ ישראל כמקום המפלט, התקומה וההתחדשות הלאומית: "השואה באה לפתע פתאום כל כך! אבל בשבילנו אין זו הפתעה. ידענו זאת מראש... אין לנו ברירה אחרת אלא ללכת בדרך הפוכה, לשוב מן העולם הגדול אל הפינה שלנו, לארצנו... לשמור על הקיים, להצמיחו ולפתחו, וגם להוסיף עליו" (ח"נ ביאליק, דברים שבעל-פה, א, תל אביב, תרצ"ה, עמ' רכה).
ככל שנקף הזמן התגברה דאגתו של ביאליק, ומכתבי ההתראה שלו נעשו תכופים יותר. כך, לדוגמה, כתב המשורר ביולי 1933 אל ידידו ישעיהו וולפסברג (שישב אז בשוייץ): "מאז התחוללה שואת היטלר על ראשי היהודים בגרמניה לא הסחתי דעתי ממך ומביתך... מהרה בואה הנה. וטוב פת חרבה ושלווה בה בארץ-ישראל משור אבוס ומהומה בה בגוב האריות" (שם, עמ' רמד); ובספטמבר של אותה שנה חזר ודחק ביאליק בידידו הווינאי דוד רוטבלום: "יש למהר, מי יודע מה ילד יום. כל יום של שהייה - חטא הוא... החזוּת באירופה - חזות קשה. ואשרי הרואה את הנולד" (שם, עמ' רצב).
כמה חודשים לאחר מכן, כשהגיע הסופר יוסף פטאי לביקור בארץ, לא חסך ממנו ביאליק את שבט ביקורתו: "שוב באת כתייר לארץ ישראל? ואני אומר לך בוא והשתקע בעוד מועד... כלום חושבים אתם, שהיטלר יישאר בתוך תחומי גרמניה? הוא יעבור גם על גבולות אוסטריה ואונגריה. אני רואה דבר זה ממש, כמו שאני רואה עכשיו לפני את פניך... ארץ-ישראל , אפילו יש בה מהומות, היא מקלט יותר בטוח מכל העולם כולו בלי פרעות" (י' פטאי, "פרקים לביאליק שבעל-פה", הארץ, 7.7.1939).
על רקע שריפת הספרים בגרמניה הנאצית - שכללה בין היתר דברי יצירה של סופרים יהודים בלשונות זרות - כתב ביאליק ארבעה חודשים לפני מותו את שירו האחרון "איכה יירא את האש?", ולנושא זה אף נדרש קודם לכן בדברי תוכחה שהשמיע בוועידת הסופרים העבריים בתל אביב: "לפי שעה אין תקווה ואין תקומה ליצירה העברית לכל צורות גילוייה בשום פינה בעולם, זולתי בארץ הזאת [ישראל]. גם אלה אשר חדלו לשמוע את שפת עמם - את לשונות הלהבה של מוקדי הספרים שמוע ישמעו. לפני היהדות המתבוללת פתוחות עתה שתי דרכים: לטבוע כרמשים ברוק, או לחזור בתשובה שלמה. דרך שלישית אין. ואין ספק, כי רבים מהם, ובייחוד מן הצעירים, אשר לא נהפכו עוד כלה לתולעים ואשר עוד מעט גאון אדם וקומת אדם להם - אלה ישובו אלינו" (ביאליק, דברים שבעל-פה, א, עמ' רלז).
במעורבותו העמוקה בכל מה שקשור לצרת הפרט והכלל בישראל - היה ביאליק נאמן לעמדתו המוצהרת: "יש חושבים שהאמן-הסופר-המשורר יוצא ידי חובתו ביצירה שלו, והוא למעלה מכל החובות וה'שולחן ערוך' והמצוות, הוא פטור מכל החובות הלאומיות, ורק 'סתם' בן אדם חייב בהן. אני מעולם לא נתתי זכות כזו ליוצר העברי" (שם, עמ' קמח). על דרך זו לחם ביאליק גם למען אסירי ציון ונגד הגזירות על הלאום העברי בברית-המועצות, ובעקבות כך משך אליו אש גם מצד גורמים יהודיים אנטי-ציוניים, שלא היססו לצייר אותו בקריקטורה ארסית, כשהוא עטור בצלב-קרס.
פתיחת דברי ביאליק בעצרת למען אסירי ציון, 28.5.1929
במסיבת עיתונאים מטעם האוניברסיטה העברית (שנערכה במאי 1933) קרא ביאליק, בין היתר, להצלת אנשי המדע והסטודנטים "פליטי גרמניה, הנתונים עתה במצב טרגי, שאין דוגמתו בעולם" ולשילובם במוסד האקדמי הירושלמי (שם, עמ' רל); ובוועידת הסופרים שנערכה חודש לאחר מכן, חתם ביאליק את נאומו בתביעה המקפלת בחוּבה ביקורת ומציבה אתגר: "על בוני התרבות בארץ הזאת - אם יש בה כאלה - להיות מוכנים לקבל את השבים בדפקם על דלתותינו. צרה ומצומצמת היא תרבותנו כאן ובית קיבולה מצער - עלינו להרחיבה. נמוכה וננסית היא - עלינו להגביה את קומתה" (שם, עמ' רלז).
אך דומה שקריאותיו החוזרות ונשנות של ביאליק לקליטתם החברתית והתרבותית של הנמלטים מאירופה לא נענו בצורה מספקת. הד לכך ניתן למצוא בין הדברים הביקורתיים שהשמיע ביאליק בכינוס "עונג שבת", ערב יציאתו לווינה, לניתוח שממנו לא שב: "מרגיש אני כי גם תל-אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב והאסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם, להכין להם פינה וצל קורה של דירה בכלל, ולוּ יהא בצריפים - ניצלנו את אסונם למען בצע כסף ... העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות" ("ביאליק על 'מחלות' היישוב", הארץ, 3.6.1934).
ביאליק בקונגרס הציוני ה-17 בבאזל (1931), שעל רקעו כתב את שירו הפולמוסי "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"
* תודתי ליהודית דנון, עמיתתי בארכיון בית-ביאליק, על הערותיה למקרא מאמרי זה, אשר ישולב בספרִי כמה ביאליק יש - על ריבוי פניו של יוצר ומנהיג, העומד לראות אור השנה בהוצאת "דביר".
לרמות את המוות: כשאנשים חוזרים לחיים
פורסם לראשונה ב"מדע אחר" 18/02/2013
כאשר הופיע הראפר האמריקני טופאק שאקור בפסטיבל המוזיקה שבעמק קואצ'לה בשנת 2012, אלפי מעריצים נלהבים פרצו בזעקות התלהבות. לקולם, הוא הגיח אל הבמה והלהיב את הקהל עד כדי אקסטזה עם שיריו המוכרים ביותר. לכאורה, היה זה מופע ראפ שגרתי, אילולא עובדה קטנונית אחת: הישות הביולוגית הידועה בשם טופאק שאקור נורתה למוות בשנת 1996. גופו של האומן נשרף לאחר המוות, ואפרו עורבב עם מריחואנה ושימש כחומר לעישון עבור חברי הלהקה האחרים.
כיצד הופיע טופאק על במת הפסטיבל? למעשה, היה מדובר 'רק' בהקרנה הולוגרפית תלת-ממדית. מספר מסכים דקים ושקופים הוצבו אחד מאחורי השני והיו כמעט בלתי-נראים עבור הקהל. ביחד, הם יצרו על הבמה דמות תלת-ממדית שרקדה ואפילו החליפה מילים עם הכוכבים הראשיים של המופע: הראפרים סנופ דוג וד"ר דרה (הדוקטורט פיקטיבי).
סרטון המציג את הראפר האמריקני המנוח טופאק (הזמר הפותח, בעל החזה החשוף), כהולוגרמה תלת-ממדית על הבמה.
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=TGbrFmPBV0Y
ובכן, מה כבר החידוש כאן? לכאורה, שום דבר. הרי גם את שני המלכים – אלביס פרסלי ומייקל ג'קסון – אנו יכולים לראות בטלוויזיה רוקדים ושרים, על אף ששניהם כבר נקברו בבטחה באדמה. רוב הכתבים שסיקרו את האירוע התרגשו מהטכנולוגיה החדשנית שעמדה מאחורי תחייתו מחדש של טופאק. למעשה, ההתקדמות הטכנולוגית כאן שולית יחסית. החשיבות האמיתית של הארוע טמונה במשמעותו המחשבתית: אנו הופכים לדור הראשון בו המתים יכולים להגיב לחיים, באופן מוחשי וברור לעין כל.
ואולי אני מגזים? אחרי הכל, לטופאק לא הייתה יכולת תגובה אמיתית. דמותו תוכנתה מראש לבצע סט מוגדר של פעולות על הבמה, ותו לא. היא לא הייתה אינטראקטיבית באמת ובתמים.
אבל היא עוד תהיה כזו.
ההולוגרמה של השואה
בחודש הראשון לשנת 2013 ישבה קבוצת תלמידים מול פנחס גוטר, ניצול שואה בן 80. אחד מהם הרים את ידו, וביקש לדעת בן כמה היה גוטר כאשר הסתיימה המלחמה.
"הייתי בן 13 כאשר הסתיימה המלחמה." ענה הקשיש החביב. ידיו נעו באוויר והדגישו את דבריו כאשר המשיך לשוחח עם התלמידים. לבקשת אחת מהן הוא אפילו זימר שיר ערש פולני עתיק-יומין, שאמו נהגה לשיר לו בימים לפני המלחמה. התלמידים עזבו את הכיתה כשהם מרגישים שדיברו עם ניצול שואה אמיתי – אדם שחווה את האסון על בשרו, ומעביר להם את רשמיו האמיתיים והאנושיים מהטראומה.
הם צודקים, והם טועים: האדם המכונה פנחס גוטר אכן קיים באמת ועודו בחיים, אבל התלמידים לא דיברו עמו. לכל אורך האירוע הם שוחחו עם הולוגרמה תלת-ממדית משוכללת, שניחנה בבינה מלאכותית מתוחכמת מספיק כדי לחקות את תגובותיו ותשובותיו של גוטר.
האלגוריתמים המפעילים את דמותו של גוטר דומים לתוכנה SIRI הקיימת כיום בחלק גדול ממכשירי האייפון. גוטר עצמו צולם במשך שעות רבות כשהוא מספק תשובות ליותר מ- 500 שאלות על עצמו, על השואה וכל נושא אחר שהמבקרים אותו עשויים לרצות לדעת. כל זאת, בעודו מוקף במצלמות במהירות גבוהה ומואר ב- 6,000 נורות LED. בסופו של דבר, הוקרנה ההולוגרמה התלת-ממדית באוויר אל מול פניהם המשתאות של התלמידים.
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=AXoFmp0O4z8
גם כאן, רוב העיתונאים שסיקרו את הפרשה התמקדו בחידוש הטכנולוגי של הקרנת הולוגרמה תלת-ממדית באוויר, לעומת הייצוג על מספר מסכים של טופאק. אחרים ציינו את הצורך בשימור זיכרונותיהם של ניצולי השואה, שגילם הממוצע נאמד ב- 79 שנים בלבד – ותוך עשור ייעלמו רובם, וזיכרונותיהם ועדויותיהם האישיות יפוגו עמם. כל אלו נושאים חשובים, ללא ספק, אך התמקדות בהם דומה לחותרים בסירות שעל התמזה, שהתעניינו בעומק אליו שוקעת הסירה כאשר מוסיפים לה מנוע קיטור. הם החמיצו את משמעותה האמיתית של המהפכה.
ההולוגרמה של גוטר מייצגת גרסה מתקדמת יותר של טופאק, נכון, אך לא בגלל דרך התצוגה על הבמה, אלא בשל העובדה שהיא מסוגלת לאינטראקציה של ממש עם החיים. שאלו אותה שאלה – והיא תענה לכם, ישר ולעניין.
תאמרו: "אבל היא יכולה להגיב רק למספר מוגבל של שאלות?" אמת ותמים. אך האם אתם מסוגלים להאמין שבקצב התקדמות הטכנולוגיה הנוכחי, לא ישתכללו האלגוריתמים עד כדי כך שיאפשרו שיחה (גם אם כזו שעשויה לחזור על עצמה מדי פעם) עם אדם אחר? התפתחות זו הינה בלתי-נמנעת, עד תחילת העשור הבא, אם לא עד סוף העשור הנוכחי. וכאשר היא תתרחש, נוכל להעלות הולוגרמות של יקירינו – אמא ואבא, סבא וסבתא – שידברו עמנו כאילו היו עדיין בחיים. והילד שלי, עומר 'חתיך' צזנה, יוכל להזעיק אותי לעזרה ולייעוץ גם כאשר הוא יהיה כבר בן ארבעים, ואני – או גופי הביולוגי – אהיה טמון כמה מטרים מתחת לקרקע.
כדי להגשים עתיד מסוג זה, אני צריך להשקיע מזמני בצילום עם עשרות מצלמות מסביבי, במשך עשרות שעות, שיתעדו את דפוס הדיבור שלי ויקליטו אלפי תשובות לכל שאלה אפשרית. אני מודה ומתוודה שמטלה זו אינה לטעמי. מנין, אם כך, יקבל המחשב את תמונותיי, את זיכרונותיי ואת דפוס הדיבור בו אני משתמש?
התשובה היא, כנראה, שרובנו לא נזכה להיות מונצחים בהולוגרמות תלת-ממדיות, אלא בצורה פשוטה יותר: באופן דו-ממדי במסך המחשב, במילים כתובות. בהיותו בן ארבעים יוכל ילדי לדבר למחשב – ואני אענה לו מתוכו, בטקסט כתוב. בצ'אט. והיופי הוא שכל המידע הדרוש לשם כך מתחיל להיאסף כבר היום, עבור כל אחד ואחת מאיתנו שמשתמשים באימייל, בפייסבוק או בכל מדיה כתובה אחרת ברשת האינטרנט.
נכון לתחילת שנת 2012, 250 מיליון תמונות הועלו מדי יום לרשת הפייסבוק, ו- 2.7 מיליארד הערות ו- 'לייקים' נכתבו מדי יום על-ידי 845 מיליון המשתמשים הפעילים ברשת החברתית. מדובר בעושר עצום של מידע, שנאגר בשלמותו בשרתי המחשבים של פייסבוק. אף לא ביט אחד יורד לטמיון. פייסבוק משתמשת במידע כדי לסייע בפילוח אוכלוסיית המשתמשים ובהתאמת פרסומות עבורם, אך אין סיבה שבעתיד לא יוכלו תוכנות כריית מידע והפקת משמעויות לעבור על כל התכתובות הקודמות שלי עם אחרים, על כל ההערות שכתבתי, על כל פרסומי הסטטוס – ולעבד את כולם לכדי אישיות אחת מורכבת. להקים אותי, למעשה, בחזרה לחיים. ואם לא אותי בדיוק, הרי שלפחות כפיל ממוחשב שלי, שיוכל להגיב ולכתוב לאחרים ממש כמוני.
נשמע מטורף? העתיד לעתים קרובות נשמע מפתיע, מנקודת המבט שלנו בהווה. אלא שקיימת כבר לפחות חברה אחת בהווה – Rep.licants – אשר מקבלת פרטים על המשתמש, משתלטת על חשבון הפייסבוק שלו ומתחילה לפרסם הודעות סטטוס בהתאם לתחומי העניין שלו ולאופיו. חברה אחרת, MyCyberTwin, מבקשת ממך למלא שאלון עם עשרות שאלות אישיות ולהזין מידע על עבודתך וקורות חייך. היא משתמשת במידע כדי לבנות כפיל וירטואלי שיכול לדבר עם אלפי אנשים בו-זמנית. הכפיל הזה עדיין מוגבל מאד ביכולות התקשורת והבינה המלאכותית שלו, כמובן, אבל תנו לו עוד עשור או שניים, וגישה חופשית לפייסבוק שלי.
הוא עוד עשוי לתפוס את מקומי בחינוך הנכדים.
האתיקה של המתים-החיים
התחלנו את המאמר בהצגת טכנולוגיות מתקדמות של הולוגרמות תלת-ממדיות. אלו מאפשרות לנו לראות את המתים באור חדש, אך ההתמקדות בטכנולוגיות בלבד תגרום לנו להחמיץ את השינוי המחשבתי הקרב ובא עלינו: טשטוש הקו בין החיים והמתים. בעידן החדש, המתים מתקשרים עם החיים, ואפילו רוקדים ושרים אם מכריחים אותם.
רק דבר אחד אין להם: כוח לפי החוק.
עדיין.
האם באמת המתים ראויים לזכויות? כדי לענות על השאלה נבחן את מקרהו של טופאק. בחייו, היה האיש מסוכסך עם ראפר מפורסם בשם ד"ר דרה. ואף על פי כן, האומן אשר 'זימן' את ההולוגרמה שלו לבמה בפסטיבל של 2012, ואף שר עם ההולוגרמה בפומבי, היה אותו ד"ר דרה. האם טופאק היה מסכים להופיע עמו לפני מותו? כנראה שלא. ואף על פי כן נעשה המעשה, ויש לשער שבניגוד לרצונו אילו היה עדיין חי.
האתיקה של המתים הופכת להיות מורכבת עוד יותר כאשר אנו מקבלים שתוכנות מורכבות מספיק לעיבוד נתונים יוכלו ליצור בינה מלאכותית שתחקה את אישיותו של המת באופן מושלם. חשבו על מקרה היפותטי בו אב קשיש נפטר, ומשאיר בצוואתו הוראה להעביר מדי חודש אלף שקלים לליכוד. הבן ממלא אחר ההוראות, ובנוסף מפעיל את תוכנת האב הווירטואלי, עמה הוא מדבר מפעם לפעם ממש כאילו הייתה אביו האמתי. תוך מספר חודשים מגלה התכנה מקריאה ברשת האינטרנט, כי הליכוד בגד ביעדיו (מקרה היפותטי לגמרי, כמובן). האב הווירטואלי יוצר קשר עם הבן ודורש ממנו להפסיק את הוראת הקבע לליכוד – ולהתחיל להעביר את הכסף למפלגת העבודה.
האם הבן מחויב באופן חוקי לבצע את השינוי? ומעניין עוד יותר: האם הוא מחויב באופן מוסרי?
כל אלו אינן שאלות בעלמא. המקרה של טופאק מדגים כמה חשוב להמשיך לעקוב אחר הטכנולוגיה ולהבין כיצד היא עומדת לשנות את כללי המשחק הקיימים כיום. אנשי המשפטים והאתיקה יעמדו בעשורים הקרובים בפני שאלות קשות. אני מקווה שהם ימצאו את התשובות הנכונות – כי תוך פחות מיובל אני עלול להזדקק לשירותיהם, מהצד השני של המתרס.
מועדון הגורמה במועדון האוניברסיטה בבית הירוק
היין התגלגל על הלשון והגבינות (800 ₪ לק"ג) נאכלו בזהירות.
טל גל כהן היה במיטבו - הרצה חתך, טעם ומצמץ. חווייה של ממש!
קורצווייל ורביקוביץ: תהום אל תהום
מאת שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק
פורסם לראשונה ב"הארץ" ב-29/09/2005
"הרגע המסוכן ביותר - גם בדיבור וגם בחיים - אינו אפוא אלא שבין כיסוי לכיסוי כשהתוהו מנצנץ (...) ומהבהבת התהום" (ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון")
לאחר שנים ארוכות של מעין פרידה חוזרים ונפגשים ברוך קורצווייל ודליה רביקוביץ בבית העלמין אשר בקריית-שאול. שניהם בחרו בקפיצת הדרך אל המנוחה האחרונה, כשהם מורישים לנו ממיטב היצירה והביקורת, שבהן בישרו זה כבר על השבר והכיליון המתרגשים לבוא. לציון 33 שנה למותו של המבקר ועם מלאות השלושים להסתלקותה של המשוררת אנסה להעיר בזה בקווים אחדים על מגבלות השפה, על סבל ועל קרבה וריחוק - המשתקפים בדברים שכתבו או השמיעו השניים בפרקי זמן שונים, למן היכרותם הראשונה בגימנסיה (כתלמידה ומורה) ועד לדו-שיח שהמשיכה המשוררת לנהל עם מי שהיה לה, לדבריה, אב וריבון, גם כשזה שכן כבר בעולם האמת.
במשאל ספרותי שנערך לפני ארבעים ואחת שנה ציינה רביקוביץ בת ה-28: "המסה 'גילוי וכיסוי בלשון' היא מן המסות המלהיבות ביותר שקראתי מעודי, ולא רק מבין מסותיו של ביאליק" (דבורה הירשפלד, "סופרים ועורכים צעירים על יצירת ביאליק והשפעתה", דבר, 3.7.64). ב"גילוי וכיסוי בלשון" מצאה רביקוביץ ככל הנראה את הניסוח המגובש לתהיות ולהתחבטויות העצמיות שלה בכל הקשור לקושי היסוד לבטא באופן נאמן את מה שמבקש להתפרץ מנבכי הנפש.
במסה בשם המחמיא, "אחד הגילויים החשובים ביותר בשירתנו החדשה" - שאותה כתב קורצווייל על קובץ שיריה של רביקוביץ, "חורף קשה" - מצביע המבקר על השתקפותה של אותה ספקנות במילה ביצירתה של המשוררת: "השיר 'חלומותיה של תרצה', הוא ללא ספק אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, שיר שהוא נשי, עדין ומדובב בצורה לשונית המושלמת ביותר את מגבלותיה וחוסר אוניה של השפה: 'אל תאבד זמנך לבטלה - רוב המילים אין בן ממש'. והסיום: 'אהובי שלי, אהובי שלי - את כל אהבתי - לא יכולתי לספר לך'" (הודפס לראשונה ב"תרבות וספרות", 29.1.65 וכונס בקובץ: ברוך קורצווייל, חיפוש הספרות הישראלית, בעריכת צבי לוז וידידיה יצחקי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1982, עמ' 267. להלן: קורצווייל, חיפוש הספרות).
על מאמציה המפרכים בגיבוש שיריה ובליטושם לאחר עצם הולדתם, ועל ניסיונות-נפל שמסתיימים בסופו של דבר בגניזת השירים (ואם תרצו לומר: בקבורתם) - התוודתה רביקוביץ בראיון רדיופוני עם הדסה וולמן ב"קול ישראל" (רשת א', 1997). זהו המחיר שמשלם יוצר קפדן חסר פשרות, שאינו "מגלגל במילים כבעדשים", אם להיזקק לביטויו של ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון", אלא חותר אל "המילים בימי גבורתן", אל המבע הלשוני שיתקרב אל שיקוף אמיתי יותר של התחושות המתרוצצות בעומק נשמתו ומבקשות לבוש.
ספקנות הגובלת בביטול עצמי ביחס למבע השירי מבטאת רביקוביץ בין היתר בשירה "פרנסה" מקובץ שיריה "אהבה אמיתית", שזיכה אותה בשנת 1987 ב"פרס ביאליק": "ובעצם אני שותקת שנים ואינני אומרת שום דבר / (...) וכל מה שאמרתי אינו יותר / מגניחה חטופה וכחכוח גרון" (רביקוביץ, כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 204. להלן: השירים עד כה). בשיר המאוחר "תקוות המשוררים" אף מלגלגת רביקוביץ על עמיתיה שמנסים בכל מחיר "לאחוז בקרני השיר החומק ולדחוק בצלעו, כאשר יזרז נער בדווי בודד את חמורו המתמהמה" (שם, עמ' 319), ותחת זאת היא מעודדת אותם להתאפק ולשתוק.
מכל מקום, לאחר חבלי לידה לשוניים והיסוסים לא מעטים ילדה רביקוביץ בשנת 1959 את ספר שיריה הראשון, "אהבת תפוח הזהב", אשר עם הופעתו גמר עליו קורצווייל את ההלל במשפטי שבח נדירים (שלא היו שמורים אצלו בדרך כלל למשוררים הצעירים של אותו דור), אשר בהם הבליט את המבע האותנטי העמוק, נטול הפוזות, שמצא בשירתה המרוכזת של המשוררת הצעירה בת ה-23: "לדליה רביקוביץ נימה לירית משלה. אין היא נזקקת לדרכם של חקייני האופנה המודרניסטית משום ששיריה טבועים בחותם המקוריות. ואפילו האקסוטיות הסרבנית שבשיריה לא באה לה מהשאלות, אלא היא חלק בלתי-נפרד מעולמה הפיוטי, ממציאותה המיוחדת שמתעלה לשירת אמת (...) קובץ צנוע זה של שירים עולה בערכו הפיוטי, במקוריותו ואמיתותו על עשרות ספרי שירה, הן נוסח מסורתי הן נוסח מודרניסטי שהופיעו אצלנו" (הודפס לראשונה תחת הכותרת "שיריה של דליה רביקוביץ" ב"תרבות וספרות" 25.12.59 וכונס בקובץ: קורצווייל, חיפוש הספרות, עמ' 258, 262).
כבר בקובץ שירים ראשון זה, ובמידה רבה יותר בקבצים הבאים, חוזר ועולה אצל רביקוביץ נושא הסבל. דומה ששורשיו של סבל זה נעוצים בין היתר ביתמותה המוקדמת מאב ובגעגועים הבלתי פוסקים אליו, בכווייה הקשה שהותיר בה הקיבוץ (בשהותה בו כילדת חוץ), ובטראומות הקשורות באהבות בלתי ממומשות, בהפלה, ומאוחר יותר בכורח להתנתק מבנה יחידה. אולם מעבר לכך - בדומה לקורצווייל - ידעה רביקוביץ כתולדה מהמבנה הנפשי הרגיש שלה סבל קיומי עמוק ודיכאונות חוזרים ונשנים, אשר עם גדישת הסאה משכו אותה כמו את קורצווייל לאותה תהום בשנות השישים לחייהם. מועקת הקיום והנהייה אל הקץ עולים מתוך רבים משירי רביקוביץ, ובתוכם אלה המוקדשים לקורצווייל או מזכירים אותו.
"בובה ממוכנת" הוא אחד השירים המוקדמים שבו עולה שבר הקיום באופן ציורי וסמלי. המדובר בבובה שחלקיה המרוסקים אוחו, אך הבקיעים שנותרו בה לאחר התיקון "ביד מאומנת", רומזים על כך שהשברים לא יצטרפו עוד לעולם למשהו שלם. "הצעדים המדודים והקצובים של הבובה המתוקנת יודעים שהם מלאכותיים, שיש מאמץ נואש" - קובע קורצווייל, המאפיין את פרי עטה של רביקוביץ כ"שירת גבורה של האני השר במסע הרפתקאותיו בדרך ייסורי החיים" (שם, עמ' 261).
אולם דומה שרביקוביץ עצמה לא נטתה לראות במה שכתבה "שירת גבורה" אלא לכל היותר "שירת הישרדות" בעולם שאותו חשה כקשה מנשוא. שיריה (בפרט המאוחרים יותר) מותירים פחות ופחות מקום ל"ניסים", ותחת זאת מדובבים שוב ושוב את הזחילה הקיומית, את הקושי לצלוח את היממה בשלום, ואת הכמיהה החזקה של האני השר "בחושך לפרוש מן השיירה העוברת" ("טיוטה", שירים עד כה, עמ' 203), "להשליך את עצמו בדחיפות מן הגג" ("האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית", שם, עמ' 243), או לתור אחר צורת מיתה "בטוחה" אחרת: "אני רוצה לבקש / שאם אמות / אהיה כאונייה טרופה / מים שאין להם סוף / יכבו את השרפה" ("התרוששות", שם, עמ' 174. על הדימויים ההלכתיים של פסוקים אלה העיר לאחרונה יפה אדם ברוך, "שישי", מעריב, 26.8.05).
בשיר "במופלא ממני" - שאותו חזרה ופירסמה בספר זיכרון לקורצווייל (1975) - תוהה רביקוביץ על הסד שבו נתונים בני האדם, על המועדות שלהם להיכשל ועל עוצמתו הכבירה של דחף ההתאבדות. מתוך "מחשבות הולכות ומסתבכות בתוך עצמן" חותמת רביקוביץ את השיר בשברי פסוקים מ"סדר כפרות" של ערב יום הכיפורים: "בני אדם יושבי חושך וצלמוות / אסירי עוני וברזל / אם ישאלו נפשם למות / ייצא קולם / וישבור סלעים" (שירים עד כה, עמ' 192). לימים שיבצה רביקוביץ את "במופלא ממני" בקובץ שיריה "תהום קורא", שבו נמצא לצד קריאת התפילה "עיני נשאתי להרים לראות אם בא עזרי" ("תהום אל תהום", שם, עמ" 184) את פסוקי הדיכאון שאינם מותירים עוד מקום לתקווה: "כל יום אני קמה מחדש מן השינה / כמו בפעם אחרונה. / אינני יודעת מה מצפה לי / ואולי מסתבר מתוך זה / שלא מצפה לי דבר" ("מיום ללילה", שם, עמ' 177).
הסבל הקיומי מתקשר אצל קורצווייל, ובמידת מה אצל רביקוביץ, עם ספקנות דתית ותחושת הסתר-פנים אלוהי. בשיחה עם אהוד בן עזר (יולי 1966) מצהיר קורצווייל: "אלוהים הוא האל הנורא, ובתקופתנו הוא מתגלה כך יותר מאשר כאל רחמים. אני מאמין בו, אך מתנגד לסנטימנטליזציה של אלוהים" (קורצווייל, "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה", אין שאננים בציון בעריכת בן עזר, עם-עובד, 1986, עמ' 212). למרות הצהרת ה"אני מאמין" המושמעת כאן, דומה ששבר האמונה - שבו ראה קורצווייל, כמבקר, את אחד מתוויה המובהקים של הספרות העברית החדשה - חצה אף אותו וסיכסך עליו את עולמו. ובהיעדר כל אלטרנטיווה רוחנית שעמה היה נכון להזדהות תרם כנראה גם סדק אמונתי זה לקושי שלו להמשיך ולשאת את חייו.
יחס אמביוולנטי כלפי שמים ניתן למצוא גם אצל רביקוביץ. בראיון עם וולמן (רשת א', 1995) התבטאה המשוררת: "יש אל מסתתר (...) אלוהים זה בעצם אף אחד (...) אני לא כופרת (...) אך מכחישה את מידת התערבותו לטובתנו כפי שהעולם באמת נראה". בראיון נוסף עם וולמן (1997) שבה רביקוביץ ותוהה על שאלת קיומו או היעדרו של אלוהים, ועם זאת היא חשה לעתים זיקה ל"אלוהים של תהילים" ככתובת לתחינה "לצאת מגיא הצלמוות".
"גיא הצלמוות" של רביקוביץ לא ידע גבולות. הוא שכן בחייה האישיים, שלהרגשתה "אזלו" ממנה "כמו גופות תועי מדבר שכל נוזלי גופם יבשו בהמתנה לחילוץ" ("ירק עלים", שירים עד כה, עמ' 302); והוא שכן בחייה הציבוריים, כשחשה כישראלית ש"אנחנו ניסיון שלא עלה יפה/ תכנית שנשתבשה", ובתוך כך הפליגה לה בדמיונה אל האיים הרחוקים "ואני על נאות דשא ירביצני בניו-זילנד" ("שני איים לניו-זילנד", שם, עמ' 257). דומה שעל נפשה של רביקוביץ הכבידו גם התרוצצויות בכיוונים שונים. "שום דבר אנושי אינו זר לי / אך גם לא קרוב במיוחד", היא מכריזה באופן פרדוקסלי בפתח שירה "תכונות אנושיות" (שם, עמ' 189). כיוצא בזה, לצד נטייתה להתבודד ולהתרחק מאנשים, אשר במרוצת הזמן הולכים ונעשים להגדרתה "קשים כציפורניים, אפורים כסלעים, עיקשים כאבנים" ("אפילו אלף שנים", שם, עמ' 154), ומהם אשר "כמו עכברים הם נושאי הדבר" ("לשנה הבאה", שם, עמ' 156) - בולט אצל רביקוביץ הצימאון העז לאהבה ולמגע חברתי.
היזקקות עמוקה לקשר ו"לאהבה מתמשכת" הבחינה רביקוביץ גם אצל קורצווייל, אשר מתוך מה שהיא מכנה "עריצות אגוצנטרית" תבע מתלמידיו מסירות וקשב בלתי פוסקים, ואף שמר טינה לאלה שלא התמידו לשמור אתו קשר. ייתכן שתחושות אשם על רקע זה הולידו אצל רביקוביץ את הדיאלוג הבא עם עולם האמת, שבו חתמה את רשימת הזיכרונות שלה על קורצווייל, "אני כשלעצמי אני מת", בגיליון אוקטובר 1980 של "מוניטין":
רביקוביץ: "לא באתי אליך מספיק והיו לכך סיבות. אבל אתה פירשת את זה שלא כהלכה. היית איתי תמיד".
קורצווייל: "אינני סובל שעוזבים אותי".
רביקוביץ: היית לי דמות אב, הייתי חייבת לפרוש".
קורצווייל: "היית כפוית טובה".
רביקוביץ: "אבל אתה איתי. חי או מת. איתי אתה חי וממשיך לדבר".
קורצווייל: "נניח. מה שהיה אין לתקן. אני כשלעצמי אני מת".
רביקוביץ: "לא" ("ואני צודקת").
ברשימה האמורה תיארה רביקוביץ עד כמה היה מפגשה עם קורצווייל משמעותי בחייה. שיעוריו ה"מחשמלים" קרעו לה צוהר להבנה עמוקה של מקצועות הספרות, התנ"ך ומחשבת ישראל, תוך גילויי קשרים שמעולם לא העלתה על הדעת; מקורצווייל למדה "מה זה ללכת בגדולות וכמה זה מסוכן"; אך לא פחות מכל זה ציינה רביקוביץ לשבח את "מערכת היחסים העשירה בחום ובחיבה" ששררה ביניהם, ואת גילויי החסד והרחמים שבאישיותו של קורצווייל: "דווקא הוא העני שבמורים היה הנדיב שבהם. במלחמת-השחרור, כאשר בחלקים אחדים של חיפה התנהלו קרבות, היו תלמידים משכונת נשר שלא יכלו לחזור הביתה ונשארו בחצר בית-הספר. קורצווייל שגר בדירת חדר אחד עם אשתו, בתו הפעוטה ואימו, היה היחיד שאסף את הפליטים לביתו" (רביקוביץ, אני כשלעצמי).
רביקוביץ הוסיפה ותיארה את מנהגו הקבוע של קורצווייל להזמין לביתו תלמידים לסעודת מלווה-מלכה, אף בימים כתקנם, ועל המאמץ הרב שהשקיעה אשתו מרגוט בארגון האירוח. בשיר "בצפון קופאים" נמצא לכך הדים: "הוא קם, הוא עומד, הוא צונח ומת / בצניחה איטית הוא בוחר להתמוטט / מספר בדיחות מלווה מלכה / בסעודת צדיקים לאחר ההבדלה" (שירים עד כה, עמ' 248). את השיר הזה - שנכתב בנובמבר 1982 בעת מלחמת לבנון - הקדישה רביקוביץ לזכרו של קורצווייל, תוך שהיא מבקשת להיתלות בטוב-לבו, באישיותו המוסרית ובהיותו "אב וריבון" לצורך עשיית דין וסדר במציאות שבה תינוקות קופאים ואזרחים מעונים ומומתים.
אך ספק בעיני, אם בהקשר זה אכן היה קורצווייל נענה למשאלתה של רביקוביץ "להניף חרב" ולמנוע "מהם" (היינו מהישראלים) "שיתחילו". שמץ מגישתו של קורצווייל בנושא הסבוך של מלחמות ישראל עולה מתוך דבריו הבאים: "לצערי הרב, אני רואה במלחמה דבר שיש להביאו תמיד בחשבון. אינני יכול להתנכר לצורך שיהא צבא חזק, אחרת אני פרזיט. לא אוכל להתעלם מזה שבחורים צעירים מגינים על ביטחוני ולומר - אני הומניסט, אני נגד זה שאתם יורים במסתננים. כואב לי על כל יהודי שנהרג, כל ערבי שנהרג, אך בסיטואציה איומה זו - הבא להורגך מותר לך להורגו לפי שהוא מבקש את נפשך" (קורצווייל, "הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה", עמ' 212).
אף בתחום הפואטי נתגלעו סימנים להתרחקות מסוימת בין קורצווייל לרביקוביץ. בניגוד לביקורות המחמיאות בעיקרן שפירסם על שני ספריה הראשונים של רביקוביץ - לא פירסם קורצווייל דבר וחצי דבר על "הספר השלישי", שראה אור כשלוש שנים לפני מותו. כשני קודמיו הגיע הספר לידו עם הקדשת המשוררת, ואף נלווה אליו מכתב (מתאריך 15.5.69) מאת אמה, מיכל רביקוביץ, שבו היא מודיעה לקורצווייל שלרגל מחלתה הממושכת של בתה השתהה משלוח הספר, ומוסיפה ש"בכל אופן היא (דליה) מזכירה תמיד את חלקך בכל אשר השיגה; את תורתך ואת עידודך שלא ישכחו ממנה" (תודתי למרגוט קורצווייל על הפניית תשומת לבי למכתב זה).
האם מרמזת שתיקתו של קורצווייל על כך שסר חינה של שירת רביקוביץ המאוחרת בעיני המבקר הקפדן שנטה לדון את ספרות זמנו ברותחין? ניצני ביקורת של קורצווייל על שירת רביקוביץ ביצבצו כבר בין השבחים הרבים שהעתיר על שירי "חורף קשה". בכלל ביקורת זו טען קורצוויל שהתדירות המופרזת של חזרות על ביטויים ומשפטים באחדים משיריה של רביקוביץ גורמת לקיפוח הקסם הפיוטי ומאיים על שיריה. כן העיר קורצווייל ששירתה נראית כבולה למקום נפשי-גיאוגרפי מסוים, וטען ש"שירת דליה צריכה להשתחרר ממעגל הקסמים הצר. היא מסוגלת לפרוץ מעבר לגבולות הגיאוגרפיה של אקוסטיקה פרטית, אמנם לגיטימית, אבל משעבדת" (קורצווייל, חיפוש הספרות, עמ' 266).
זאת ועוד, בראיון עם וולמן מעידה רביקוביץ על כך שלעומת ספרה הראשון אשר "חי ולכוד" בתוך מקורות הלשון העברית - חלה בשירתה (למן ספרה השני) התרחקות מכוונת מלשון המקורות לעבר שפה מדוברת. בכך איבדה כנראה שירת רביקוביץ חלק מחינה בעיני קורצווייל, אשר דרש לשבח דווקא את "צורות ההבעה הארכאיות" ואת אורח שילובן האורגני בצורות ההבעה החדישות, כפי שבלט הדבר ב"אהבת תפוח הזהב".
במשאל שערכתי בקרב כמה וכמה מתלמידיו המובהקים של קורצווייל ניסיתי לברר האם שמעו ממנו הערכות כלשהן על "הספר השלישי". ואכן, אחת מתלמידותיו - שכתבה בהנחייתו עבודת מחקר על שירת רביקוביץ - העידה באוזני, כי בשיחות אתה ציין קורצווייל באכזבה את התפנית (במיוחד הלשונית) שהסתמנה בספרה השלישי של רביקוביץ; תפנית שאותה תפש כהיסחפות אחר דפוסי כתיבה אופנתיים במחיר טשטוש דרכה המקורית בשירה.
ביקורת זו לא מנעה מקורצווייל להמשיך ולהחשיב את מכלול יצירתה של רביקוביץ, ללמד את שירתה בשיעוריו באוניברסיטה, ולעקוב אחר שיריה החדשים, והביקורת שנלוותה אליהם. כך, לדוגמה, במכתב מיום 4.4.69 שיתף קורצווייל את המשורר אורי צבי גרינברג במורת רוחו מהפרשנות שהעניק המבקר מרדכי שלו ("תרבות וספרות", 2.4.69) לשירה של רביקוביץ "פורטרט" מתוך "הספר השלישי": "אישי המשורר! תודה מיוחדת על שחשבת עלי משום שהייתי במצב של דיכאון ממש (...) ומרדכי שלו - שגם הוא פעם ידע כתיבה מהי - מוצא סימוכין בין תמר, כלתו של יהודה, לבין דליה רביקוביץ, ומפענח בצורה 'מקורית' ביותר את רזי הוניל האוראלי ואת הליקוק הספרותי האנאלי בשירי דליה" (קורצווייל, עגנון, אצ"ג: חילופי איגרות, בעריכת ליליאן דבי גורי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1987, עמ' 156). סלידתו של קורצווייל מפרשנותו ה"אוראלית" של שלו והשגות חריפות נוספות שהיו לו על המתחולל בשדה הספרות והביקורת, עוררו אותו להרהורים כבדים: "אין לי מה לומר במצב זה (...) ואתה תבין שלא יכולתי להיענות להזמנתו של ב' תמוז (עורך "תרבות וספרות" של "הארץ" אז).
מוטב לי לשתוק. אין ברצוני להיות שותף לשלב החדש הזה בדרך ספרותנו" שם
סיור למחוזות הדרוזים
הדרוזיות היא בראש ובראשונה דת, שנוסדה כבר במאה האחת עשרה במצרים. הישרדותם של בני העדה לאורך היסטוריה ארוכה של נדודים ורדיפות קשות, טמונה בדבקותם של הדרוזים בדת כמוקד מרכזי לזהות, לאידיאולוגיה, לנורמות חברתיות ולסולידריות.
הערכה גסה של גודל האוכלוסייה מצביעה על כמיליון וחצי דרוזים בעולם כאשר במזרח התיכון הם מתחלקים כך: חצי מיליון דרוזים בסוריה, ארבע מאות אלף בלבנון וכ-115 אלף בישראל.
האוכלוסייה הדרוזית בישראל היא כפרית בעיקרה ומתגוררת בשני ישובים גדולים ומבוססים היטב בהר הכרמל, וכן בשלושה גושים אשר כוללים שישה-עשר כפרים בגליל המערבי, המרכזי והעליון. כמה מהכפרים מאוכלסים גם על ידי נוצרים, ומקצתם על ידי נוצרים ומוסלמים כאחד. כי אין כפרים דרוזים שבהם שוכנים לצדם מוסלמים בלבד, זאת בשל העוינות ההיסטורית אשר שוררת בין שתי העדות.
הסיור שלנו יתמקד בשני ישובים דרוזים גדולים, בגליל העליון: בישוב העתיק פקיעין ולא רחוק ממנו, בחורפיש. במקביל נפגוש ונכיר שני נציגים נכבדים של העדה, שילוו אותנו במהלך יום הסיור:
בפקיעין – ד"ר יוסוף עלי, מפקח משרד החינוך בגליל, יליד פקיעין ומשפחתו חיה בישוב דורות רבים.
יוסוף עלי ילווה אותנו בחצי היום הראשון, בסמטאות פקיעין, בית הכנסת העתיק ויספר על תולדות המקום, בעיותיו, תושביו הדרוזים והיהודים ועוד.
ארוחת צהריים נקיים במקום מיוחד במינו: מסעדת "המערה". כשמה כן היא, מערה הנמצאת בתוך ההר והמאכלים כמובן על טהרת המטבח הדרוזי.
בחורפיש - נפגוש את אל"מ (במיל.) מופיד מרעי, שהקים מוזיאון ייחודי לזכרו של אחיו, אל"מ נבי מרעי, שהיה מפקד חטיבת עזה ונהרג ע"י צלף פלסטיני.
מופיד מרעי ילווה אותנו גם אל קבר הנביא סאבלן, אחד המקומות הקדושים ביותר לדרוזים, הנמצא על גבעה רמה מעל לחורפיש.
תכנית הטיול
8:00 – יציאה באוטובוס ממועדון האוניברסיטה בבית הירוק.
10:30 – הגעה לפקיעין ופגישה ראשונה עם ד"ר יוסוף עלי.
סיור רגלי (או ברכב במקרה של גשם), בפקיעין העתיקה ובבית הכנסת העתיק.
12:30 – 13:30 ארוחת צהריים ב"מערה" בפקיעין.
13:45 – 15:00 נסיעה לחורפיש ומפגש עם אל"מ (מיל.) מופיד מרעי וביקור במוזיאון שהקים לזכרו של אחיו, תא"ל (מיל.) נבי מרעי, מפקד חטיבת עזה, שנהרג מירי צלפים פלסטיניים ברצועה.
15:15 – 16:30 ביקור בקבר הנביא סאבלן, בגבעה מעל לחורפיש וקבלת הסבר במקום.
16:30 – יציאה חזרה למרכז.
פרטים והרשמה:
מוטי רוזנבלום (הוא הסכים שתרשמו אצלו) טל. 054-2341346
או בדוא"ל [email protected]
מחיר לאדם: 190 ₪ כולל ארוחת צהריים, אוטובוס שיצא מהאוניברסיטה, כולל הכל!
חמישים שנה לבונד
מאת: רון פוגל
בשנת 2003 ערך מכון הקולנוע האמריקאי משאל לציון מאה הגיבורים הגדולים בתולדות הקולנוע. במקום הראשון נמצא אטיקוס פינץ' הפרקליט ממות הזמיר במקום השני נמצא האיש הכובע והשוט-אינדיאנה ג'ונס ובמקום השלישי האיש והאגדה סוכן 007 רישיון להרוג – ג'יימס בונד.
דמותו של ג'יימס בונד נולדה ב-1953 ב"קזינו רויאל", הספר הראשון מ-12 ספריו של איאן פלמינג שעסקו בדמותו. כבר ב-1954 הופק בארצות הברית סרט טלוויזיה שהתבסס על הספר הראשון בסדרה, אבל רק לאחר שהנשיא ג'ון פ' קנדי הביע בראיון את חיבתו לספריו של פלמינג, הוחלט להפיק את סרט ג'יימס בונד הראשון. מעניין לציין שפלמינג בעצמו הוא סוג של גיבור בריטי הוא שירת במודיעין הצי הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה והקים את יחידת הקומנדו כוח תקיפה 30, למשימות פשיטה בעורף קווי האויב בכדי להשיג מודיעין על אמצעי לחימה של הצבא הגרמני. רבים ממבצעי היחידה מסווגים כסודיים ביותר עד לימים אלו. ביוגרפים רבים של פלמינג מסכימים כי הדמות מבוססת באופן חלקי על פלמינג עצמו, שהיה לו רקע בעולם הביון והיה ידוע בסגנון החיים הראוותני שלו. פלמינג נהג להסתובב בחוגי החברה הגבוהה של לונדון ואף החזיק בית קיץ בקאריביים שם נהג לכתוב את ספריו-הבית נקרא "גולדן איי" כמו שם אחד מסרטי בונד המאוחרים.
הגיבור הבריטי
ההגדרה לגיבור היא "אדם בעל איכויות נעלות, הניחן באומץ לב בלתי רגיל הפועל באצילות ובולט בחברה בה הוא פעיל-בין אם מדובר באדם אמיתי או בדמות המרכזית ביצירה תרבותית" את מושג הגיבור אנו מוצאים עוד במיתולוגיות השונות ובפולקלור של העמים מקדמת דנן.
בכל מדינה נמצא מאפיינים שונים לדמות הגיבור: בצרפת יהיו אלו האינטלקטואלים באמריקה יהיו אלו לעיתים מזומנות האנשים שפועלים כמו הקאובוי שלא במסגרת החוק.
אז אם כך, מיהו דמות הגיבור הבריטי? בבריטניה יש לדמות הגיבור כמה מאפיינים אבל אולי המאפיין הראשי המופיע גם ביצירות קולנועיות הוא שמדובר בדרך כלל בדמות של איש הממסד (גם אם הוא קורא עליו תיגר). הגיבור הבריטי על פי רוב גבר הוא "אחד משלנו" בעל דם כחול שהתחנך במוסדות הנכונים והוא מהווה את ידה הארוכה של האימפריה הבריטית גם אם זו כבר אינה קיימת. הגיבור הבריטי ישתמש בשילוב של כוח ומוח הוא מעדיך להיות מאופק ולא לקפוץ ישר לפעולה. גם אם הוא פורע חוק הוא עושה זאת מהסיבות הנכונות ומטרתו כמו רובין הוד להחזיר את המשטר הישן על כנו לעיתים אף משתמש הממשל בפורע חוק לצרכיו שלו כמו הגיבור סיר פרנסיס דרייק שהמלכה אליזבת הפכה אותו מפירט חסר רחמים למגלה ארצות ומגן האומה בחסותה. דמות הגיבור החל לאט לאט להשתנות בקולנוע רק בשנות השישים של המאה שעברה שאז החל הקולנוע הבריטי להתייחס לגיבורים שונים כמו הפועל הפשוט המאפיין את גל סרטי "כיור המטבח" ומשנות התשעים אנו פוגשים גיבורים שונים ופחות עם דגש על מעמדם – כמו המובטל המסומם בסרט "טריינספוטינג " או הגנגסטר החלקלק בסרטיו של גיא ריצ'י.
הגיבור הבריטי הוא בעל דם "כחול" –
בונד הוא נצר למשפחת אצולה. גיבור סדרת הסרטים המצליחה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע עד כה-הארי פוטר הוא עוד דוגמא לגיבור בריטי נעלה מעם. בעולמו של פוטר יש אנשים רגילים ויש קוסמים ופוטר הוא כמובן בן למשפחת קוסמים.
הגיבור הבריטי לומד במוסדות היוקרתיים ביותר –
בונד (על פי הביוגרפיה הפיקטיבית שלו כמובן) למד באיטון בצעירותו – בית הספר היוקרתי ביותר בבריטניה לנערים וכך הוא מגיע לצבא הישר ממרכז הקונסנסוס של האליטה הבריטית. גם גיבורי הסרט "מרכבות האש" (שסצנת הריצה על הים שבו כיכבה ממש כמו בונד בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון) הם צמד תלמידים שלומדים באוניברסיטת קיימברידג' '' מעוז הממסד הבריטי. גם הארי פוטר לומד בפנימייה היוקרתית הוגווארת.
הגיבור הבריטי הוא איש העולם הגדול –
בונד הוא ככל הנראה הגיבור הקולנועי שעשה הכי הרבה מיילים במסעותיו בעולם. בכל סרט של בונד הוא מטייל לאתרים האקזוטיים ביותר ומגיע למקומות המרוחקים ביותר. בונד הוא בעצם משל לאימפריה הבריטית ששלטה על חלקים גדולים בעולם לפני שהתפרקה מנכסיה. כמו גיבור בריטי אגדי אחר שהונצח בסרט מופתי - לורנס איש ערב, בונד הוא בריטניה בלב הישימון והוא שומר על הציוויליזציה גם במקומות הפראיים ביותר. רבים ראו בדמותו של בונד את האימפריאליזם המערבי במרעו ויש בכך לא מעט מן האמת. בלא מעט מסרטי בונד יש התנשאות ברורה של בונד המייצג את בגבר הלבן המערבי, על המקומיים, ה"נייטיבס". גם במרדף בסרט "מרוסיה באהבה" יכיר בונד האנגלי את סמטאות איסטנבול טוב יותר מאנשי הביטחון המקומיים (התנשאות מערבית שכזו ניתן למצוא לאחרונה בסרט "חטופה 2" שבו כל המקומיים באיסטנבול הם גברים שמנים ומשופמים וכל הנשים לובשות רעלה.)
מעניין לציין כי אחד מיתרונותיו של גיבור בריטי אגדי אחר, הבלש שרלוק הולמס, היא ידיעתו המעמיקה בשיטות לוחמה ובאמצעי ריפוי של מקומות אקזוטיים בעולם. כמו בונד, המכיר יינות מבציר שמלפני 150 שנה. הולמס מכיר שיטות חניקה מרוסיה ותרופות מנפאל. בונד כגיבור בריטי הוא סופר ידען ומבין בכל תחום כמעט.
בונד - הגיבור הבריטי האולטימטיבי
ג'יימס בונד כאדם שאינו מזדקן הוא הגיבור האולטימטיבי שניצב מעבר לזמן, שפועל בה בעת בהווה ובעבר, שהוא ישות סימבולית המאגדת בתוכה את כל הג'יימס בונדים ואת כל הגיבורים שקדמו לה. הוא בו-בזמן הגיבור המודרני, שג'יימס בונד היה מאז ומעולם והגיבור הפוסט-מודרני שנבנה על יסודותיו.
סדרת ג'יימס בונד, חמישים שנה לאחר שנוצרה, עדיין מרתקת. ג'יימס בונד איננו עוד גיבור בריטי; הוא סמל לכל הגיבורים הבריטיים שהיו אי-פעם בתולדות הקולנוע. הוא נבון וחד מחשבה כמו הולמס הוא יכול לכופף את החוק כמו רובין הוד, הוא איש העולם הגדול ששותה את המרטיני שלו מנוער ולא מעורבב, הוא מייצג את הממשל ואת בית המלוכה כמו הנרי החמישי והוא הופך עם השנים לפגיע יותר ואנושי יותר במיוחד בהמצאתו מחדש על ידי דניאל קרייג.
בסיום הכותרות של "סקייפול" מופיע המשפט החשוב ביותר בסרט. משפט שמהלך קסם על מעריצי בונד לדורותיהם. "james bond will return " ואני כמעריץ בונד מושבע, אחכה לגיבור הבריטי האולטימטיבי שיחזור ויציל את העולם.
העתיד ושיברו - בעקבות הרצאתו של ד"ר רועי צזנה, לכל המתעניינים
בקישור המצורף תמצאו את אחד הספרים שהוציא המרכז ביחד עם שותפים בפרויקט של האיחוד האירופי, ובו נסקרים עשרות עתידים שונים, שכולם מפתיעים ומוזרים: מהגעת מסר מחייזרים, ועד להמצאת גלימת היעלמות בסגנון הארי פוטר. עבור כל אחד מהעתידים האלו מתוארות השפעותיו על העולם, וניתנות המלצות למקבלי ההחלטות כיצד להתמודד עמו.
אתר הפרויקט
http://community.iknowfutures.eu/mod/file/all.php
קישור לספר
http://community.iknowfutures.eu/action/file/download?file_guid=11841
וגר ביאליק עם קלאוזביץ, ורמב"ם עם אִיסִי ירבץ
מאת שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק
פורסם לראשונה בבלוג "עם הספר" ב-29/08/2011
לעומת ספריות תורניות מקיר אל קיר של רבנים שהייתי מבאי ביתם בילדותי, וספריות מדעיות גדולות של מוריי הפרופסורים מימי בחרותי כסטודנט – דלה ספרייתי למדי. אין היא מכילה אלא מקבצים של ספרים בנושאים אחדים; ולא זו בלבד, אלא שבשנים האחרונות אני מדלל את ספריי, כשאת מקומם על המדפים הולכים ותופסים תיבות וקלסרים – המכילים מעטפות עם תצלומים של מאמרים, פרקי ספרים, תמונות, תעודות ומסמכים בנושאים ובחתכים שונים – אשר משמשים לי חומר גלם לכתיבת מאמריי. במידה זו או אחרת משקף ארון הספרים שלי את נטיותיי, את גבולות ההתעניינות שלי ואת תחנות חיי.
בבדיחות הדעת אני מציג את עצמי לפעמים, כמי שנולד באמסטרדם וגר בשדה-בוקר. אך בפועל נולדתי ברחוב אמסטרדם בתל-אביב, אני מתגורר ברחוב שדה-בוקר בגבעתיים, ו"מראות השתייה" של ילדותי (אם להיזקק לביטוי של ביאליק) נעוצים דווקא בשכונת-שפירא שבדרום תל-אביב, אשר נודעה לשמצה באלימות ובעוני שלה. למי היה אז כסף לקנות מקרר חשמלי, כיריים של גז או ארון ספרים? הרי גם דלתות לא הותקנו אצלנו אלא בכניסה לדירה ובשירותים. ספרייה של ממש לא הייתה בסביבתנו; תחת זאת שָרְצה השכונה שלנו כנופיות, וברחובותיה החוליים סבבו עגלות קרח (למקררים), עגלות נפט (לפתיליות ולפרימוסים) ועגלות אַלְטֶה זָכְן (דברים ישנים) של רוכלים בסחורה משומשת. אני ואחי התאום, יוסי, התחברנו עם העגלונים, ולא אחת סייענו להם (עם תגבורת של בריונים) לחלץ את הסוסים המסכנים, שדופי-הגוף, משלוליות הבוץ שבהן שקעו בימות הגשמים.
על רקע תנאים חומריים אלה התאפשר להוריי לרכוש את ארון הספרים הראשון שלנו – רק כאשר קיבלה אִמי, לאה אבנרי, את הפיצויים הראשונים מגרמניה. יום הגעת הארון לביתנו – היה לנו לחג, ובין המתנות שקיבלנו לרגל זאת זכור לי במיוחד "ספר האגדה" עב-הכרס בעריכת ביאליק ורבניצקי, שהעניק לנו דודי צבי רמתי. הקסם שנסך עלינו ספר זה לא פג מעולם, ומרוב העיון בו התבלה ונתפרדו דפיו. (לימים זכיתי לקבל עותק חדש של הספר מידי ניניו של י"ח רבניצקי.)
אף שלמִן צעירותי השתעשעתי בכתיבה, וגם ערכתי את ביטאון התיכון שבו למדתי – לא נמשכתי במיוחד אחר הקריאה, וכנער-רחוב היה ייצוגי בארון הספרים המשפחתי שלנו בטל בשישים. במגמה ללבות את יצר הקריאה שלי ולהעשיר את השכלתי, רכשה אִמי את "האנציקלופדיה העברית" ב-24 תשלומים. אך בניגוד למתוכנן, היה זה דווקא אחי יוסי (שתמיד נלהב לקרוא, ובמיוחד היסטוריה) אשר השתלט על האנציקלופדיה בצימאון כרך אחר כרך, ואילו אני עלעלתי בה במופגן רק כדי לגרום קורת רוח לאִמי, ומיד נפלתי לתרדמה…
תפנית בתחום הרחבת הדעת והעמקתה חלה אצלי עם ראשית לימודיי האקדמיים (כעתודאי), ובמיוחד לאחר שמוניתי בידי פרופ' ברוך קורצווייל לנהל את הספרייה הסמינריונית של המחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן. בפרק זמן זה התחלתי לבנות לי אט-אט ספרייה קטנה משלי, שכללה בעיקר ספרות עברית לדורותיה, וספרות מחקר בתחום המקרא והתרבות היהודית.
ראשון הספרים שרכשתי כסטודנט היה הקונקורדנציה לתנ"ך של מנדלקרן. השגתי אותו במחיר מציאה (25 לירות) מידי סטודנטית שנטשה בייאוש את לימודי המקרא וערכה מכירת-חיסול של ספריה. ממנה רכשתי גם את שני כרכי "מבוא המקרא" של מ"צ סגל ואת "תולדות האמונה הישראלית" של י' קויפמן.
באותה עת למדתי שיעורים בפילוסופיה אצל הרב פרופ' ש"ב אורבך, ובעקבות כך רכשתי את שלושת כרכי ספרו "עמודי המחשבה הישראלית", והצמדתי אותם לסדרת "אוצר המחשבה של היהדות" שקנה אבי. סדרה זו כללה בין היתר את: "חובות הלבבות" לרבנו בחיי, "ספר הכוזרי" לריה"ל, "מורה נבוכים" לרמב"ם, "ספר העיקרים" לרבי יוסף אלבו ועוד.
בתחום הספרות העברית רכשתי אז את ארבעת כרכי "השירה העברית בספרד ובפרובנס" בעריכת ח' שירמן (שאליהם צירפתי לאחרונה את הסדרה הנהדרת החדשה של סופרי ימי הביניים בעריכת י' לווין), ואת מיטב הקלאסיקה שיצאה בתבנית אלבומית, למִן יל"ג, מנדלי, אחד-העם וברדיצ'בסקי ועד ביאליק, ברנר, פיכמן וברקוביץ. לאחר זמן הוספתי עליהם גם את י"ל פרץ, שלום-עליכם, עגנון, אצ"ג ועוד.
בעקבות הרצאות בנושא "הדרמה המודרנית" ששמעתי אז מפי פרופ' הלל ברזל העשרתי את ספרייתי במחזות מפרי עטם של פירנדלו, לורקה, ברכט, סארטר, בקט ויונסקו. אלה הצטרפו למחזות של סופוקלס, שקספיר, מולייר וצ'כוב ששכנו כבוד על מדפיי מתקופת לימודי בתיכון. ייתכן שנטייתי העיונית גרמה לי, שאיהנה מקריאת מחזות לא פחות מאשר בצפייה בהן. בתיאטרון סצנה רודפת סצנה, ונמנע ממני לעצור את השחקנים עד שארד לחקר עניין זה או אחר – מה שאין כן בקריאה נינוחה בכורסא, שבמהלכה אני יכול לדפדף קדימה ואחורה כאוות נפשי ולעכל את המחזה בקצב שלי.
בתחום ביקורת הספרות "מָשְלוּ" בארוני ספריו של ב' קורצוויל, החֵל מ"ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה", "בין חזון לבין האבסורדי" ו"ביאליק וטשרניחובסקי", ועד "מסות על סיפוריו של ש"י עגנון", "במאבק על ערכי היהדות" ו"מסכת הרומאן".
שירותי הממושך בצה"ל בתפקידי הדרכה ומחקר (1989-1972) הסיטו את עיוניי לתחום הצבאי; ומתקופה זו נותרו לי לפליטה (לאחר דילול כבד) מדפים בודדים, ובתוכם שורה של חוברות "מערכות" מהשנים שבהן שימשתי כעורך-משנה של כתב-עת צבאי זה. מדף לעצמו תופסים בארוני ספרים על מלחמת שלום-הגליל, שמתוך מחקרִי עליה התפרסם לאחרונה ברשת האינטרנט הפרק "מכשולים בדרך הפקת הלקחים", הכולל ביקורת נוקבת על צמרת הפיקוד המטשטשת ליקויים ומייפה אותם במקום לחשוף אותם ולתקנם.
http://www.maarachot.idf.il/PDF/FILES/9/112229.pdf
מי שדואג להתחדשות מדפיי הצבאיים – הוא ידידי פרופ' עזר גת, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, השוקד מזה שנים ארוכות להעשיר את חקר המחשבה הצבאית וההיסטוריה הכללית בחיבוריו המעמיקים. רוב ספריו נדפסו באוקספורד בלשון האנגלית (שבה הוא כותב) ולאחר מכן תורגמו, מלבד ספרו הראשון "מדיניות ומלחמה בהגות הצבאית המודרנית" (המתמקד בעיקרו בקלאוזביץ) שנכתב מלכתחילה בעברית וראה אור בעריכתי במסגרת סדרת "מרכז כובד" (הוצאת "מערכות", 1984). בינתיים התהפכו היוצרות, ובאופן קבוע אני מוסר לעיונו הביקורתי של עזר גת כל מה שיוצא מתחת ידי; ואשריי שזכיתי להתחדד בסכינו החדה כל הימים.
עם שחרורי מצה"ל" בראשית שנת 1990 תכננתי לארגן לעצמי חיים שלווים, ולשלֵש את זמני בהתאם לשלושה דברים שעליהם העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים. באותן שנים הרביתי להתבודד במדבר יהודה, להתחקות אחר חייהם של האיסיים, וללמוד את "המגילות הגנוזות". בתוך כך התעשרה הספרייה שלי בספרים לרוב: "מסעי מדבר יהודה וים-המלח" מאת מנשה הראל, "מגילות מדבר יהודה" בעריכת א"מ הברמן, "מגילת הסרכים" ו"מגילת ההודָיות" בעריכת י' ליכט, "מרד בר-כוכבא" בעריכת א' אופנהיימר, "ספר ים המלח" מאת אלי רז ועוד. במיוחד עקבתי אחר חיבוריו של יגאל ידין על החפירות הארכיאולוגיות והתגליות שמצא (יחד עם עמיתיו) במצדה, בסביבות קומראן ובקניוני הנחלים המבתרים את המדבר.
במהלך השוטטויות שלי הרביתי לצלם את נופי הבראשית של חבל ארץ זה – שתמיד נמשכתי אליו, אולי בשל טבעי הנזירי – ובשנת 1995 הצגתי שבעים מתצלומיי בתערוכת יחיד בשם "שפת המדבר". מקצת מהם שילבתי בחוברת "מאזניים" המובאת כאן, שבה השתתפתי כאמן מלווה.
בניסיון לגבש לעצמי דרך להנחיל את יסודות התפילה והעיון בהּ לילדים שהכשרתי לבר-מצווה, רכשתי בין היתר את הספרים: סדר-תפילה עם פירושו של הרב קוק ("עולות הראיה"), "צלותא דאברהם" מאת לנדא, "הסידור והתפילה" מאת ע' שטיינזלץ, "סידור אבי חי" בעריכת א' שנאן "התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם" מאת י' בלידשטיין, "התפילה היהודית המשך וחידוש" בעריכת ג"י כהן, "טעמי המקרא כפרשנות" מאת זכריה כהן ועוד.
בעקבות התעסקותי האינטנסיבית עם חולים סופניים והתייסרויות בשאלות קיומיות, נוספו לספרייתי מדפים בפסיכולוגיה, בעיקר בתחומי הדיכאון וההתאבדות. בכלל ספריי בנושאים אלה נמנים "בעיית ההתאבדות" של נ' טורוב, "… או לא להיות" (אוסף מכתבי התאבדות) של מארק אטקינד, "ילדים שאינם רוצים לחיות" של י' אור-בך, "המאבד עצמו לדעת, היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים" של י"ש ליכטנשטיין, ועוד. בתוך כך גם התוודעתי לראשונה אל כתיבתו עשירת הרבדים הפסיכולוגיים של הסופר העלוּם אליהו מידניק – אשר שם נפשו בכפו באודסה, והוא בן 23 שנים בלבד – והכשרתי לדפוס שבעה מסיפוריו שראו אור תחת השם "יום קרוש ומקולל" (הוצאת עמדה/ביתן, בעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט).
בשלהי שנת 2000 חלה תפנית חדה בשגרת חיי, שהובילה גם לשינוי פני הספרייה שלי. היה זה בעקבות הפצרתו של יונתן דובוסרסקי (מנהל בית ביאליק דאז) שאטול על אחריותי את שיקום ארכיון בית ביאליק כחלק מטיפוליי בחולים סופניים… הגדרתו המקאברית במקצת של דובוסרסקי לא הייתה מנותקת כליל מהמציאות, שכן בעקבות שנים ארוכות שבהן לא הופקד איש על הארכיון הדרדר מצבו עד מאוד: תיבות רבות עם בליל של חומרים שונים ומשונים טרם נבררו ומוינו, תכולתם של לא מעט תיקים נעלמה, תולעים ומזיקים כרסמו בחלקים ממנו, ויותר מכך – מסמכים רבים לא זוהו נכונה ברמה של מוען ונמען, ובעקבות זאת הוכשלו חוקרים שאימצו את מה שהיה כתוב בטעות על גבי התיקים של התעודות. לא נותר לי אפוא אלא להיעתר לפנייה, ומאז – כולי לביאליק. (חצי שנה אחריי הגיעה הפסלת איילת ביתן שלונסקי כדי לנהל את בית ביאליק והמתחם כולו, ומאז קידמה את הבית מבחינות רבות, שהמרכזית שבהן – ניצוח על שיפוץ בית ביאליק בשיתוף אדריכלית השימור פרופ' ניצה סמוק.)
כחלק מרכזי מתפקידי אני רואה חובה לעצמי להאיר על צדדים בלתי מוכרים של ביאליק, ולחשוף באופן שיטתי מקורות ותעודות חדשות מהארכיון בליווי דברי רקע והסברים. מתוך עשרות פרסומיי בנדון בחרתי לאחרונה 37 מאמרים, ואלה יראו אור בקרוב בספר שכותרתו "כמה ביאליק יש? – לריבוי פניו של יוצר ומנהיג".
להעשרה בלתי מתוכננת זכתה ספרייתי הודות לסופרים ולחוקרים הבאים, שהעניקו לי בטובם כפעם בפעם את פרי רוחם בליווי הקדשות מחממות לב; ואבקש להזכיר בראש ובראשונה (בסדר האל"ף בי"ת) את מי שהלכו לעולמם: א"ל אליאב, א' אלירז, מ' גילן, ש' ורסס, ש' ישראלי, ד' לויתן, ש' לוריא, א' מירסקי, צ' מסד ועוד. ועתה אל מי שייבדלו לחיים טובים וארוכים: א' אופנהיימר, ד' אלבוים, א' אפלפלד, י' ארנון, ח' באר, נ' בן-דב, י' בן-משה, ה' ברזל, י' בר-יוסף, י' ברלוביץ, י' ברנדס, מ' גלדמן, י' גרנובסקי, ל' דבי-גורי, א' הולצמן, א' הירשפלד, ח' הרכבי, ש' וידריך, י' ורדי, י' חסדאי, א"ב יהושע, ע' יקיר, א' ירון-עגנון, ע' כהנא-כרמון, א' כשר, צ' לוז, ע' לורד, נ' מן, ב' מר, ש"מ מרדכי, א' משעול, ר' סומק, א' פורת, מ' פינטו, י' פרידלנדר, ע' צימרמן, ב' ציפר, א"מ קורנגוט, ר' קושלבסקי, מ' רגב, ח"י קליינמן, י' רוזנסון, י' רחמים, י' רותם, י' שמעוני, ש' שמעוני, י' שריר ועוד.
וניפרד בציון אחד המדפים האהובים עליי, הכולל את הדוקטורטים של מקורביי בנושאים מגוונים ביותר: על הרב קוק (יוסי אבנרי), על מוסד "עם הארץ" בתקופה החשמונאית והתנאית (אהרן אופנהיימר), על התפתחות המחשבה הצבאית (עזר גת), על פסבדו-הירונימוס לדברי הימים (יוסף הוכבאום), על ראשית דרכם של החסידים והמתנגדים (יעקב חסדאי), על בחירות ברפובליקה הרומית המאוחרת (אלכסנדר יעקובסון), על התגלגלות "פטירת משה רבינו" על-פי 86 נוסחאות סיפור (רלה קושלבסקי), ודוקטורט אחרון חביב בשם "משאבה פרמטרית כריאקטור כימי" שכתב ידידי המדען דוד פלאט – ושאותו אהיה מסוגל להבין אולי בגלגולי הבא…
אז שאלה לי אליכם לסיום: האם לאחר 8 דוקטורטים של מקורביי יש מקום שאכביר גם דוקטורט משלי? לי נדמה, שאֵלָי מכוון הכתוב: "זכה – נעשתה מלאכתו בידי אחרים".
ג'ון סטזאקר: אחד על אחד
הפתיחה: יום חמישי, 17 בינואר 2013, בשעה 8 בערב.
עד 18 במאי 2013.
מיקום: גלריה לרישום והדפס, מתנת הידידים הגרמנים של מוזיאון תל אביב לאמנות,
הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר
אוצרת: אירית הדר
הקולאז'ים של ג'ון סטזאקר (נ. 1949, ווּסטר; חי ועובד בלונדון) נוצרים בתהליכים ידניים של היפוך, הצמדה, חיתוך וגריעה, המיושמים על דימויי מדיה קבועים – פילם-סטילס קולנועיים, דיוקנאות של שחקני קולנוע, גלויות נוף. לצד קולאז'ים, שרובם נוצרו בשנתיים האחרונות ונחשפים כאן לראשונה, מוצגים בתערוכה עשרה דימויים זעירי ממדים מתוך מאגר דימויים בשם "ארכיון השלישי", שסטזאקר מתמיד באיסופם מאז 1976. מבעו של סטזאקר – על דימוייו העמומים למראֶה, חומריותם הישנה וממדיהם הצנועים – הוא ערוץ של התנגדות תרבותית לאחדותיות הגורפת של זרימת הדימויים במדיה – הצעה לשיקום מה שאבד למבט בתרבות חזותית שכולה עודפוּת, ריצוד והשטחה.
סטזאקר יצר לתערוכה באנר – גרסה של קולאז' (ללא כותרת, 1987) שאינו מוצג בה.
הבאנר חסר הטקסט שעיקרו דימוי צילומי ממקור לא נודע, כשהוא שתול בין באנרים אחרים שדימוייהם משויכים ונהירים, פורע את צווי הבהירות ומשמש פתיח הולם לתערוכה שמוצגיה מפתים להתבוננות משתהה ולעיון בפרטים.
אירית הדר
התערוכה מלווה בקטלוג העוסק בהיבטים שונים ביצירת סטזאקר, בעזרת מאמרים שעניינם המבט במכלול (מאת אירית הדר) או התמקדות בעבודה אחת (מאת דלית מתתיהו), ומתוך דבריו של האמן עצמו על עבודתו, בשיחה עם כריסטוף גלואה ודניאל הרמן, לרגל תערוכתו שהוצגה בגלריה ווייטצ'אפל (2011, באדיבות גלריה ווייטצ'אפל ורידינגהאוס, לונדון).
כמו כן מופיעים בקטלוג תצלומי כל העבודות שבתצוגה.
הקטלוג בשיתוף Ridinghouse
ביום שישי, 18.1.13, בשעה 12.00:
ג'ון סטזאקר יקיים שיחת אמן (באנגלית).
הכניסה להרצאה בהצגת כרטיס כניסה למוזיאון.
אנג'ליקה שץ: בת אבודה, בת אובדת
הפתיחה ביום חמישי, 3 בינואר 2013, בשעה 8 בערב
נעילת התערוכה: 1.6.13
אוצר: ד"ר דורון לוריא
מחקר: דן פאר
אנג'ליקה היא "בתו האובדת" של פרופ' בוריס שץ – מייסד "בצלאל". היא נולדה ב-1897 בסופיה, בולגריה, לבוריס ולאשתו הראשונה – ג'ניה, לאחר עשר שנות מאמץ להביא צאצא לעולם: לא היה קץ לשמחתו של שץ. כעבור מספר שנים גילה בוריס באחד הכפרים נער צעיר בן 18 בשם אנדריי ניקולוב, שהיטיב לגלף בעץ. הוא הביאו לביתו בסופיה ולימדו פיסול. ג'ניה שץ התאהבה באנדריי,
וב- 1903 נטשה את בעלה ונסעה עם המאהב (שלימים יהפוך ל"פסל הלאומי" של בולגריה) לפאריז, כשהיא לוקחת אתה את בתה בת השש, ומנתקת אותה מאביה ההמום ושבור-הלב.
עד לזמן האחרון זה בערך כל מה שהיה ידוע על אנג'ליקה. כזכור, ב-1906 עלה שץ לארץ ויסד בירושלים את ביה"ס לאמנות ואומנות "בצלאל". לאחרונה נתגלה בישראל, ב"בוידעם" בעיר יבנה, עיזבונה האמנותי של אנג'ליקה. מסתבר שהיא התחתנה שלוש פעמים, למדה ציור, חייתה בפאריז, ברלין וסופיה, ועלתה לישראל בינואר 1948 יחד עם בנה היחיד, ולאדימיר-זאב, שהיה גם הצאצא היחיד בעולם של בוריס שץ (אשר התחתן שנית, עם אולגה, ב-1911, ונולדו להם שני ילדים – בצלאל וזהרה, שנפטרו חשוכי-ילדים). אנג'ליקה התגוררה ברח' באזל 54 בתל אביב (כיום שוכנת בבניין זה שגרירות מצרים) במשך כ-25 שנה, ציירה ופיסלה. בנה היחיד אושפז בבי"ח "אברבנאל" בבת-ים עקב סכיזופרניה, והתאבד שם בשנת 1953, בהיותו בן 30. אנג'ליקה נפטרה בבית-חולים בשנת 1975 בגיל 78, והיא קבורה לצד בנה ולצד בעלה האחרון באחוזת הקבר המשפחתית שהיא עצמה עיצבה בקריית-שאול, תל אביב. רוב ציוריה נמצאים בישראל, ושוקמו לאחרונה במבצע רחב היקף במעבדות הרסטורציה של מוזיאון תל אביב לאמנות, אבל אחדים מהם נותרו בסופיה ובפראג. לאורך כל שנות שהותה של אנג'ליקה בארץ – אולגה שץ (אשתו השניה ואלמנתו של בוריס) ושני ילדיה האמנים - התעלמו מעצם קיומה והתנכרו לה לחלוטין. גם אביה של אנג'ליקה, בוריס, לא הותיר לה כל רכוש בצוואתו (בניגוד לשני ילדיו האחרים). תערוכה זו תחשוף בפעם הראשונה את דמותה הטראגית והמיוסרת של אנג'ליקה, את יצירתה ואת חילופי המכתבים המפתיעים (אשר נתגלו רק לאחרונה בארכיון הציוני) בינה לבין אביה - מייסד האמנות הארץ-ישראלית. גם צוואתו המפתיעה של פרופ' בוריס שץ, אשר הועלמה מעיני כל במשך 80 שנה – תיחשף לראשונה בתערוכה זו ובספר - בהוצאת "מודן" - הנלווה אליה.
ביאליק ושחיקת הכתר הלאומי
הרצון הרווח לשחרר את ביאליק מתווית "המשורר הלאומי" מתעלם מכך שבד בבד עם היותו משורר היה ביאליק גם מספר, מתרגם, עורך, מו"ל, מכנס, בלשן, פרשן, מורה-דרך ואיש ציבור, כשבכל אלה שכן הלאומי באופן בלתי נפרד מן האישי, יחד עם סלידה עמוקה משירה לאומית מוזמנת או מגויסת. במלאות 140 שנה להולדתו
מאת שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק
פורסם לראשונה ב"הארץ" ב-25/12/2010
בנאום על קברו של ביאליק, במלאות 78 שנה למותו, לא חסך מאיר ויזלטיר בדברי שבח על תרומתו של ביאליק לדורו ולדורות: "שירי ביאליק עשו ובעיני ממשיכים לעשות עבודה אלוהית כלפי לשון השירה העברית החדשה", אמר. אולם בנשימה אחת גם עורר ויזלטיר את השאלה: "האם יש טעם להתעקש ולהמשיך לכנות את ביאליק בצירוף המלים הוותיק, הידוע, 'משורר לאומי' (...) אולי נסתפק באמירה אחרת שביאליק הוא משורר גדול. נגיד, גדול המשוררים בעברית החדשה" (מ' ויזלטיר, "תחת משא אהבתכם", ידיעות אחרונות, 20.7.2012).
הרצון לשחרר את ביאליק מתווית "המשורר הלאומי" אינו חדש. 18 שנה לפני ויזלטיר נשא גם המשורר משה בן-שאול דברים על קברו של ביאליק. בצד מלות שבח ל"חשוב במשוררים העברים בעת החדשה" חזר אף הוא והטעים: "לא עוד משורר לאומי. ביאליק האישי ידבר אל לב כולם, כולל הנוער (...) במותג זה, 'משורר לאומי', יש מיד משהו המעורר חיץ, שכל מנהיגות פוליטית מוכנה ויכולה לאמץ אותו לעצמו" (מ' בן-שאול, "ביאליק פרטי", מעריב, 8.7.1994).
עוד בחייו של ביאליק היו מי שהסתייגו מהיסוד הלאומי והנבואי שביצירתו וביכרו ממניעים שונים את שירתו הלירית, כשהבולט שבהם היה המשורר דוד פרישמן. אך את שורשי הרתיעה בת ימינו מן הלאומיות יש לראות מעבר לתחום הספרותי, על רקע התהליכים ההיסטוריים והאקלים הרעיוני של הדורות האחרונים, ועל רקע טשטוש ההבחנה שבין הלאומי ללאומני.
הירידה בלגיטימיות של הלאומיות נובעת קודם כל מניצחונו המוחץ של הליברליזם במערב שביסודו עליונות היחיד. מכאן גם הבחינה החשדנית של כל ערך קולקטיבי (בכלל זה הלאומי), העלול כביכול לבטל או להגביל את האינדיבידואליות או את הבחירה של היחיד. הלאומיות נכרכה באחריות לאפליה, למלחמות ולרצח עם. מכאן גם הנטייה להמעיט מהשורשיות של עצם תופעת הלאומיות, ואף להגדירה כמשהו "מדומיין".
אולם די לעיין במשפטיו של ביאליק לידידו הסופר נתן ביסטריצקי (המובאים במוטו של מאמר זה) כדי להתרשם שביאליק לא ראה באישי, בלאומי ובאוניברסלי אויבים הצרים זה לזה, אלא יסודות העשויים במיטבם להצטרף לאחדות אחת. בכך לא היה ביאליק שונה מנביאי השחרור והתחייה הלאומיים-ליברליים של המאה ה‑19, דוגמת מציני, מסריק וכן הרצל.
מכאן קריאתו של ביאליק לכתיבה של "שירה לאומית-אנושית בבת-אחת", שתשתלב בצלילה הייחודי בתזמורת העולמית: "בדור של קירוב רחוקים ומרחקי מקום וזמן, וחליפים מהירים של נכסי תרבות השיתוף והאיחוד התרבותי יבוא לא בדמות סולו אלא בדמות מקהלה. רוצים אנו להיכנס אל הסימפוניה בכלי זמר משלנו ובניגון משלנו. יש לנו כל הזכות והרשות לכך. העבר ההיסטורי שלנו מעיד על כך. אל יחסר חלקנו בסימפוניה העולמית הגדולה" (ארכיון בית ביאליק, להלן אב"ב, כתב-יד 188א, תוכנית להרצאה של ביאליק בקובנה, תרצ"א).
ודוק: "בכלי זמר ובניגון משלנו". שכן ביאליק שלל את הנהייה החקיינית אחר אוניברסליות הנקנית במחיר ויתור על הזהות האישית ועל התרבות הלאומית.
הסתירה, לכאורה, בין האישי ללאומי, שנהפכה למוסכמה בתקופתנו, לא היתה מקובלת על ביאליק, שבצד עמידתו על חירותו ועצמאותו של המשורר, הדגיש את המובן מאליו: אין אינדיבידואל העומד בחלל ריק מהקשר מעצב תרבותי-לאומי כמו גם אוניברסלי. זאת ועוד, כתר המשורר הלאומי לא היה בעיניו ובעיני בני דורו בגדר סיסמה ריקה, כפי שהוא מוצג עתה, שכן כל מפעל חייו, השירי והאחר, היה בלתי נפרד ממפעל התחייה הלאומי של העם היהודי.
כאן יש מקום להבהיר, שהתבוננות בלעדית ביצירתו השירית של ביאליק, תוך התעלמות ממכלול פועלו, מגמדת את שיעור קומתו. שהרי בד בבד עם היותו משורר היה ביאליק גם מספר, מתרגם, עורך, מו"ל, מכנס, בלשן ופרשן, כשכל אלה משמשים אצלו בכפיפה אחת כרכיבים במסגרת בניית התרבות הלאומית המתחדשת. ומעל לכל זאת יש לזכור, שכל ימיו שימש ביאליק כמורה-דרך, לא רק לחבריו הסופרים ואנשי הרוח, אלא לציבור לגווניו, משמאל ומימין, דתיים וחופשיים, יוצאי גלויות שונות, זקנים וגם צעירים, שאליו נשאו כולם את עיניהם בדילמות הקשורות בבניית הזהות הלאומית.
כך, לדוגמה, מתוודה יונה שולמן, צעיר מעמק יזרעאל, באוזני ביאליק על החולין הגמור שלובשים החגים במקום מגוריו, ועל החלל הריק והמכאיב שהוא נמצא בו בעקבות ניכורו למקורות התרבות היהודית ומנהגיה: "איבדנו את כל הערכים הלאומיים. איבדנו את כל החיוב הגדול, והוא גאוות עמנו ותרבותו, כי אין אנו מכירים אותה, והכול כספר החתום לפנינו. והשאלה היא עכשווית ומחכה לפתרונה (...) השבת תבוא לנהלל. אפשרי וחיובי הוא שיתאסף הנוער מכל העמק ויקדיש לזה אספה מיוחדת, ואתה תנהלנה. אני מחכה בכיליון עיניים לבואך, ולדבר איתך בנוגע לזה" (אב"ב, יונה שולמן אל ביאליק, ו' בחשוון תרפ"ט).
אל משימותיו כמחולל תרבות וככתובת מרכזית למשאלות הדור בתקופת בין השמשות שלאחר שבר הדת ואובדן השלמות האמױנתית לא התייחס ביאליק כאל עיסוקים הנופלים בערכם מכתיבת שירים; ותעיד על כך בין היתר התמסרותו, בת למעלה משלושים שנה, למפעל "הכינוס" של אוצרות התרבות היהודית. ספינת-הדגל במפעל זה היה "ספר האגדה" שערך עם עמיתו י"ח רבניצקי, ובהקשר זה ראוי להטעים עד כמה חשוב היה לביאליק הפן הלאומי של עבודת ענקים זו.
"החלק השלישי של 'ספר האגדה' המחודש קרוב בסידורו לגמר", בישר ביאליק, די סמוך למותו, לאחד מידידיו, והוא מדגיש: "חלק זה מצד ענייניו, שהם כולם בעלי תוכן לאומי, עולה על כל יתר החלקים, ואין כמוהו ספר לאומי בישראל" (איגרות ביאליק, בעריכת פ' לחובר, כרך ה, דביר, תל-אביב תרצ"ט, עמ' שי).
ואכן, כמשורר הלאומי ובמסגרת מכלול מפעלו הספרותי, התרבותי והציבורי שימש ביאליק פה למצוקות ולתקוות של היחיד והציבור בארץ ישראל ובתפוצות, וכמעין נשיא הדור אף פסק הלכות בשאלות יסוד שעל הפרק. בתוך כך שלל ביאליק את הגולה והורה על ארץ ישראל כמחוז התחייה הלאומית. הוא הרים תרומה מכרעת להחייאת העברית על רבדיה הרדומים, הוסיף לה מחידושיו ופעל להגדרתה כשפה הלאומית הבלעדית מול מתחרתה היידיש. הוא מתח ביקורת כואבת על הפסיביות של היהודים בזמן הפרעות, תוך שהוא משמיע קריאה להתארגנות להגנה עצמית. הוא פעל רבות לגישור בין המסורת למודרניות וכן תבע לשמר ולטפח את הקניינים התרבותיים האותנטיים של כל אחת מעדות ישראל, מפולין, ספרד ועד תימן, ולא לצקת אותם לשבלונה תרבותית אחת שתטשטש את ייחודם.
זאת ועוד, ביאליק היה מעורב באופן פעיל בכל תחומי החיים שמסביבו. את משנתו העירונית "הירוקה", שבה קיטרג על נושאים אקולוגיים ואסתטיים הטעונים תיקון, פירסם תחת הכותרת "מה לעשות לשכלולה של תל-אביב" (ידיעות תל-אביב, אוקטובר 1932, עמ' 17‑18). במסגרת פעילותו התרבותית הענפה יסד בתל-אביב את המוסד המהולל "עונג שבת", שהתמיד לפעול ברוחו עוד עשרות שנים לאחר מותו.
לקבלתו של ביאליק כמשורר הלאומי תרמו גם אישיותו העממית החמה, פשטות הליכותיו, דלתו הפתוחה, ונכונותו לסייע לכל אדם בישראל, מרקטור האוניברסיטה שבהר הצופים ועד הרוכל אשר בשוק הכרמל, כשהכל חשים שיש להם חלק בביאליק.
לדרך זו של ערבות לאומית לכלל ישראל גם הטיף ביאליק בכינוס הסופרים בירושלים בסיוון תר"ץ: "יש חושבים, שהאמן-הסופר-המשורר יוצא ידי חובתו ביצירה שלו, והוא למעלה מכל החובות וה'שולחן ערוך' והמצוות; הוא פטור מכל החובות הלאומיות, ורק 'סתם' בן-אדם חייב בהן. אני מעולם לא נתתי זכות כזו ליוצר העברי" (ח"נ ביאליק, דברים שבעל-פה, א, דביר, תל-אביב תרצ"ה, עמ' קמח).
תביעה זו של ביאליק היתה גם חלק ממשנתו החינוכית, ובאה בין היתר לידי ביטוי בנאום "הקרן הקיימת והמצוות הלאומיות", שאותו נשא בכפר הילדים בן-שמן בניסן תרפ"ז: "הדת נתמעטה בחינוך. לא אדבר אם טוב הדבר או לא, אבל את המקום הריק עלינו למלא בתורה לאומית, לקשר את הפרובלמות הלאומיות אל החינוך (...) עלינו לחנך את הילד במצוות מעשיות לאומיות. אסור לחנך את הילדים מסביב לעניינים הפרטיים בלבד (...) המעשר הלאומי, התרומה לטובת המוסדות הלאומיים, העבודה לטובתם צריך להיעשות יסוד גדול בחינוך" (שם, עמ' קכא).
זיהויו של ביאליק כמשורר הלאומי מתקשר בדרך כלל לשירי ציון שלו (דוגמת "אל הציפור" ו"בשדה") או לחטיבת שירי בית המדרש (דוגמת "לפני ארון הספרים" ו"המתמיד"). אך לצד שירים אלה כתב ביאליק גם שירי טבע, שירי אהבה, שירים ארס-פואטיים, שירי עם, שירי ילדים ועוד. האין בכל אלה מן היסוד הלאומי? מענה לשאלה זו אפשר למצוא בדבריו של המשורר אלישע רודין, שיצא חוצץ נגד אלה שהכניסו את התואר "המשורר הלאומי" לתוך מרכאות, ובתוך כך הצביע בין היתר על הממד הלאומי שהוא חש בעת קריאת השיר "זוהר": "זוהי מקלעת של זיכרונות-חוויות גיאוגרפיות-אישיות וביוגרפיות-לאומיות (...) ובאותה מקלעת של האני והשבטי אני קורא על ילדותו של ביאליק, וחש כיצד משתזרת ילדותו שלו בילדותה של האומה שלי" (אלישע רודין, בפאת נכר, הוצאת דבר, תל-אביב תרצ"ח, עמ' 106).
בדומה לכך ראתה גם לאה גולדברג ב"זוהר", ובסיפור "ספיח" יצירות שבהן "החזיר ביאליק לעם ישראל את ילדותו", ואף הוסיפה משפטי הערכה על תחיית-המתים שעשה ביאליק ללשון העברית, ועל הישגו המיוחד של המשורר הלאומי בכתיבת שירי-עם: "נס זה שחולל ביאליק, הוא המעלה את המשורר לדרגת התואר הלאומי עממי יותר מכל שירי התוכחה שלו" (ל' גולדברג, "ושוב המשורר הלאומי", משמר, 14.7.1944).
ברוח אותה זיקה של אישי-לאומי-אוניברסלי הצביע הסופר נתן ביסטריצקי על "הכניסיני תחת כנפך" כשירו הלאומי ביותר של ביאליק, מפני ש"בשיר זה, בכל טור של ציור נפשי גדוש, מצוי המיצוי הדרמטי שבמעמד לירי של יחיד וההיסטוריה של חלדו; ומיצוי זה גם ממצה מיניה וביה, באורח לירי, דרמה של קיבוץ לאומי, שהטרגדיה שלו מתגלית על-ידי כך בן-רגע בדיוקן אנושי מאוד, לאמור אוניברסלי" (נ' ביסטריצקי, "לזכרו", קול העם, 29.12.1971).
גם אם מיעטה לאה גולדברג במשקלם של שירי התוכחה והזעם של ביאליק, הרי שדווקא הם למן "אכן חציר העם" (1897) ועד "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (1931) היוו נדבך חשוב בהתגבשות דיוקנו של ביאליק כמשורר הלאומי, ואין לצייר כלל את דמותו בלעדיהם.
דברי התוכחה שהשמיע ביאליק לאורך כל חייו (ולא רק בשירים, אלא גם במאמרים, בנאומים ובשיחות) עוררו אמנם לא אחת תרעומת מצדדים שונים אך בעיקרם התקבלו בברכה, בבחינת "את אשר יאהב יוכיח", ואף שימשו מנוף לתיקון.
"שירה לאומית" מעוררת לא אחת אסוציאציה של ספרות "מוזמנת" או "מגויסת", שממנה סלד ביאליק. שנה לפני מותו, בוועידת הסופרים שהתקיימה בתל-אביב בסיוון תרצ"ג, נדרש ביאליק אל מידות הטוהר וניקיון-הדעת המחייבות את הסופר: "רשאי גם הסופר להימנות על כל הסתדרות ומפלגה שיבחר בה, אבל כסופר אל לו להשתעבד לשום אליל. חופשי יהיה. מצפונו הוא יהי לו למדריך, ולא זה של המפלגה. והמצפון של הסופר ומידתו המוסרית אינם אלא נאמנותו המוחלטת לאמיתו הוא, נאמנותו לכישרונו ולעצמותו, שלא לזייף את חותמו על-ידי גניבת דעת וקריצות עיניים, שלא להוציא לשוק שטרי סרק של מילים" (ביאליק, דברים שבעל-פה, א עמ' רלד).
וכך גם ביחס לנושא הלאומי. באיגרת מוקדמת כותב ביאליק הצעיר בן ה‑24 לעורכו הספרותי י"ח רבניצקי: "צחוק עשתה לי המודעה שנתפרסמה בקיץ, ונשלחה אלי על-ידי 'אנשים טובים', הקובעת פרס 100 או 150 פראנק עבור השיר הלאומי היותר טוב שיחובר כאילו אין הדבר תלוי אלא בתשלומין, והם הם הגורמים לשיר שיבוא" (אב"ב, ביאליק לרבניצקי, 24.10.97).
33 שנים לאחר מכן, והוא בן 57, חותם ביאליק כנס של סופרים במשפטים אלה: "חושבני, שדברי ספרות שנכתבו בכוונה לשם ארץ-ישראל ולשם מוסדות שונים לחרפה הם לנו. הכשמשים תעשו את סופרינו? אני הייתי מרחיק סופרים כאלה. כל אחד מביא תועלת לעם, אם יעשה לפי כוחו ויצירתו. התועלת היא אם הסופר חופשי, ודבר זה מועיל יותר גם לעם ישראל וגם לסופר" (שם, עמ' קנב).
סיור אצל הבדואים בנגב
!בהנחייתו. מוטי הסכים ולכן נהנה מסיור מיוחד במינו
יחד עם מוטי, נצא לסיור בארץ הבדואים, אל "הפנים האחרות" במגזר הבדואי. נכיר כמה נשים אמיצות שאמרו לא עוד! לא עוד ריבוי ילדים, לא עוד תלות ואפילו לא עוד תלבושות מסורתיות כי אם עצמאות ויזמות עסקית וחופש לנשים. נכיר גם גברים שהביאו ומביאים עדיין את העידן החדש והמודרני ואת החינוך החדשני לישוב בו
.הם חיים, מתוך רצון לשנות לא רק את יישובם הם, אלא את החברה הבדואית כולה
אנו נכיר בעיירה תל שבע, את מרים אבו קייק – רווקה בדואית בת 38 שהקימה עסק מצליח בשם: "בת
.המדבר" למוצרים ייחודיים מן הטבע לטיפוח היופי והבריאות, מוצרים הנמכרים בכל העולם
בעיירה לאקייה, נבקר במפעל לאריגת שטיחים ונפגוש את הנשים העובדות במפעל וכן את חנאן אלסאנע - שפגשתם ביום ג', רועת צאן שהחליטה יום אחד לעזוב את הכבשים לטובת הלימודים ויצאה ללמוד באוניברסיטה. סיפור אישי מרתק של צעירה שאפתנית שאספה סביבה עשרות נשים בדואיות במסגרת העמותה "סידרה" והקימה מפעל לאריגת שטיחים מצליח. חנאן נטלה על עצמה משימה - להוביל את הנשים הבדואיות
.אל העידן חדש והמודרני של שחרור האישה
על הישוב הבדואי עם אפס אחוז אבטלה דריג'את, כבר שמעתם במפגש. ישוב לדוגמא שעשרות מבניו ובנותיו הם אקדמאים – רופאים, מהנדסים, בעלי מקצועות חופשיים אחרים. אבל לא רק, גם קבלני בניין, מסגרים ומכונאים, נהגי אוטובוסים ומשאיות תובלה ואפילו רועי כבשים תמצאו שם ו...מגדת עתידות אחת... נבקר
.בדריג'את, השוכן למרגלות דרום הרי חברון, בדרך המובילה מבאר שבע לערד
אנו נפגוש את האיש האחראי לכל מה שקרה ועדיין קורה בדריג'את - איסחק איסמעיל אבו חאמד, יו"ר ועד
.הישוב ומנהל בית הספר המקומי
אחרי ארוחת צהריים בדואית בדריג'את, נלמד באמצעותו של איסחק איסמעיל אבו חאמד, על ההיסטוריה המעניינת של המקום. נסייר בישוב, נכיר כמה מתושביו, צאצאי שני אחים שהגיעו לכאן בסוף המאה התשע עשרה ובמשך עשרות שנים התגוררו במערות שעל צלע ההר. אנו נבקר במערה אחת שהותירו בני הישוב. כמובן
...שלא נפסח על הקידמה בישוב, מסגד מואר סולארית וכן נבקר בבתיה החדשים של העיירה, "סביון" של הנגב
תאריך
(ביום 28 בינואר 2013 (היום הראשון לחופשת הסמסטר
תכנית הסיור
.08:00 – יציאה באוטובוס מאוניברסיטת תל-אביב
."10:00 – תל-שבע –ישוב עירוני בדואי. מפגש עם מרים אבו קייק, במפעלה "בת המדבר
.11:30 – לאקייה – מפגש עם חנאן אלסאנע ועמותת הנשים הבדואיות במפעל השטיחים
13:00 – דריג'את – ארוחת צהריים בדואית, מפגש וסיור בישוב עם יו"ר ועד הישוב ומנהל בית הספר, איסחק
.איסמעיל אבו חמד
.16:00 – יציאה חזרה לתל-אביב
:פרטים והרשמה
מוטי רוזנבלום (הוא הסכים שתרשמו אצלו) טל. 054-2341346
[email protected] או בדוא"ל
!מחיר לאדם: 180 ₪ כולל ארוחת צהריים, אוטובוס שיצא מהאוניברסיטה, כולל הכל
נפתלי בזם: הולך ושב
אוצרת אורחת: רותי אופק
הפתיחה ביום שישי, 28 בדצמבר 2012, בשעה 12.00
התערוכה תינעל ב-2 באפריל 2013
התבוננות במכלול יצירתו העצום של נפתלי בזם לאורך השנים מגלה אמן הנאמן לדרכו האמנותית, גם כשדעותיו הפוליטיות והשקפת עולמו עוברות טלטלות וזעזועים. תערוכה זו, המציגה כ-90 עבודות: ציורים, פסלים, תבליטים ורישומים, צועדת הלוך ושוב בנתיב היצירה של בזם מראשיתה ועד היום, ומן הסיפור האישי אל הסיפור
.הלאומי הנפרשים לאורכה
בשפה אמנותית הייחודית לו, בזם יוצר סימבולים החוזרים ביצירתו שוב ושוב: הדג, התרנגול, הארון, המשוטים, האיש בעל המגבעת, הסירה והסולם – כל אלה מופיעים גם ביצירתו המוקדמת וגם בעבודותיו העכשוויות. סמלים אלה והחזרה המתמדת שלהם יוצרים לא רק שפה, אלא אמירה משל עצמה, מעין "תפילה חזותית". התודעה ההיסטורית המלווה את יצירתו של בזם מושרשת במסורת היהודית המתקיימת לאורך הדורות. הצבעוניות החזקה והשינוי שחל ביצירתו בשנים האחרונות רק מחזקים את תחושת השייכות שלו לארץ
.ולמורשתה
עם שובו של בזם לתל אביב, אל הסטודיו הישן שלו, ב-2009, לאחר 15 שנים בהן חי באירופה – הוא סוגר
.מעגל של חיי נדודים שראשיתו באירופה שממנה ברח בשנות השלושים, ואליה עזב את הארץ בשנות התשעים
אבל יצירתו הגדולה של בזם אינה תלויית מקום. בתל אביב, בירושלים, בניו יורק, בפריז, בבאזל, ושוב בתל אביב
.בזם לעולם יצייר ויתעד את עצמו, את משפחתו ואת עמו; ותמיד מתוך נאמנות לדרכו האמנותית הייחודית -
רותי אופק
,התערוכה מלווה בקטלוג מקיף, בעריכת רותי אופק, הכולל סיפור של אשכול נבו
.אשר נכתב בהשראת ציוריו של בזם
.הקטלוג יצא לאור באדיבות בידרמן פרייבט ארט קולקשן בע"מ, כפר שמריהו
פרקים ביצירתו של בזם
רותי אופק
הכניסיני תחת כנפך
שתי דמויות נשיות שבות ומופיעות בציוריו של נפתלי בזם: האם והרעיה. אימו של האמן היא הדמות הדומיננטית בציוריו המתעדים את משפחתו הגרעינית, שחיה באסן שבגרמניה. האם מתוארת ישובה ליד השולחן הערוך; מרחפת בדמות מלאך; בעבודות רבות היא מחזיקה בידיה פמוטים. האם מייצגת את העבר היהודי, המלא אמונה, אותה אמונה שהכזיבה והיא נשרפת עם הפמוטים הצמודים לשדיה. את דמותה של האם מחליפה לימים
,חנה, רעייתו של האמן. היא מייצגת את החיים החדשים בארץ המתחדשת; היא האישה העמלה, המשכילה
.היודעת את הדרכים הנכונות לחיים בארץ החדשה
התיעוד המשפחתי של בזם לובש צורה מופנמת, מלווה במרירות רוויה בסמליות, לאחר 1975 - השנה שבה
.[...]נהרג יצחק בנו בפיגוע חבלני. בזם כותב: "כל זה, כמובן, ישקע בתוכנו ובצורה זאת או אחרת יצא בציור
."בציור ולא בכתיבה יוצאת האמת שלי. זה טעם הציור. הנסתר והחבוי. ושם האישי הופך לכללי
נושא השואה מלווה את יצירתו של נפתלי בזם מראשית דרכו ועד היום. יצירותיו מתעדות את הנושא מזוויות שונות, השוזרות את הסיפור האישי שלו ושל משפחתו עם הסיפור הקולקטיבי של העם היהודי. היצירה קבר אחים (1953) עוסקת בנושא בגישה ישירה: זהו ציור ריאליסטי המתאר את אביו של האמן קורע בור לקבורתו, וברקע חייל גרמני מכוון רובה לעבר קורבנו. התיאור הריאליסטי חושף בפני הצופה את הנורא מכול באופן קשה
.לצפייה
בשנים מאוחרות יותר, נושא השואה לובש צורות סימבוליות יותר ומפורשות פחות. כך בתבליט הקיר הגדול במוזיאון "יד ושם" מ-1970, ברישום שער האריות (1992) ובציור השמן שער האריות (1975 ו-2007). הנושא חוזר ועולה ברבות מהיצירות באמצעות דימויים של ארובה מעלה עשן, מצבות, הכפר הבוער ועמוד האש. בכולן, לצד הסימבוליזם של השואה, מופיעים תמיד גם סמלים של תקווה ותקומה ישראלית - שיח הצבר, האריה
.והסולם
בסדרה "רישומי הקינה" מ-1962 חוזרים אלמנטים המופיעים גם בציורי השמן של בזם. הקו הבטוח של הרישומים מתעד מראות קשים בשילוב של ריאליזם וסימבוליזם. בציורי "פייטה" מ-1961 ואילך, בזם מזדהה עם הקורבן ומתאר אותו בדמותו שלו. נושא הקורבן חוזר ועולה גם בעבודות מאוחרות יותר ומדגיש את תחושת
.ההזדהות העמוקה של בזם עם האירועים הטרגיים שחווה העם היהודי
נפתלי בזם עלה לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" ב-1939 והוא בן 14. בעבודותיו המוקדמות הוא מתעד את ההתרחשויות בשנים הראשונות להקמת המדינה מתוך השקפת העולם הסוציאליסטית של תנועת השומר הצעיר-הקיבוץ הארצי, שהיה חבר בה. נקודת המבט שלו מעמידה תמיד את האדם במרכז. המעברה הסמוכה למקום מגוריו ותושביה משמשים נושא לרבים מהרישומים באותה תקופה. רישומי פחם ריאליסטיים אלה מציגים אנשים קשי-יום השקועים בעמל יומם לרקע אוהלים, פחונים וצריפי עץ. בזם מתעד אותם במבט אוהב ומציג אותם כחסרי כול אך חדורי תקווה. בעבודות מוקדמות אלה משתקפת גישה הרואית בתיעוד האנשים השותפים
.לחוויה הראשונית של בנייה מחדש של מולדתו של העם היהודי
האהדה הניכרת באותן עבודות הופכת לביקורת חברתית נוקבת בציור השמן הגדול לעזרת הימאים (1952). בעבודה זו מתעד בזם מתוך הזדהות את שביתת הימאים ב-1951, שהשלטונות ניסו לשבור אותה באמצעים
.כוחניים
ביקורת חברתית-פוליטית עולה גם מן הציור בחצר הבית השלישי (1957), שצויר כתגובה לאירועי הטבח בכפר
,(קאסם (29.10.56
בזם נשאר נאמן לדרכו והמשיך לתעד בעבודותיו אירועים לאומיים אבל בדרך מינורית יותר. לצד העבודות הרבות המבטאות את עולמו הפנימי והמשפחתי הוא יצר לאורך השנים גם עבודות בעלות פן חברתי מובהק (אריה מאוים, 1967; עולים מרוסיה, 1992). בזם לעולם לא נותר אדיש להתרחשויות השונות במדינת ישראל, אבל
.נמנע מלהעביר בעבודותיו ביקורת נוקבת, כפי שעשה בשנות ה-50 של המאה ה-20
הסירה היא אחד האלמנטים החשובים ביותר ביצירתו של נפתלי בזם לאורך השנים. דימוי הסירה משמש אותו בעבודותיו לתיעוד היסטורי, אישי ולאומי. הסירה היא אובייקט המשתנה לפי הצורך - היא הופכת לכלי טיס או לרכב, והיא פונקציונלית ומטפורית בו-בזמן. בכל הווראציות שלה, הסירה היא תמיד האלמנט הדומיננטי בציור, שלא כמו אלמנטים סימבוליים אחרים המופיעים לעיתים בתפקידי משנה. היא מכילה לעיתים לא רק דמויות אנושיות, אלא גם את הסימבולים האחרים של בזם. משוטי הסירה לובשים לעיתים דמות של את חפירה או של
."רומח. לדברי בזם: "הסירה מאפיינת את התנועה קדימה
שתי סירות לו לבזם: הסירה הראשונה מ-1972, שנהרסה, הייתה בבסיסה סירה אמיתית שעגנה בירקון, והיא מתועדת בכתב ובתצלומים. על הסירה, שהייתה עשויה עץ, עמד פסל רב החובל, בן דמותו של האמן, פניו עטורי הזקן מביטים קדימה. על סיפונה ניצב בית שבחזיתו שני פמוטים. שישה משוטים הבקיעו את דפנותיה המצוירות
.ושימשו לה גם כעוגנים
ב-2012 שב בזם ובנה סירה חדשה בסטודיו שלו בתל אביב. כמו הד רחוק לאירועי העבר, כמו שטה על פני ימים רבים, הסירה צפה ועלתה ממעמקי הזיכרון ולבשה ממשות. זוהי סירה גדולה ומרשימה, ועליה אותו רב חובל, אותו הבית ואותם הפמוטים. דפנותיה צבועות ומשוטיה אתים, רמחים וגלגלים, ועל סיפונה צומחים עלים חדים וגדולים. זו הסירה הנושאת על סיפונה את כל משא החיים הארוך ורב התהפוכות של האמן: את הזיכרון האישי והלאומי של השואה, את זיכרונות ההתיישבות בארץ ישראל ובניית החיים החדשים, את זכר האם
.והרעיה, ואת ביטויים של כל אלה ביצירותיו של האמן, שראה כל חייו את האמנות והיצירה כדרך חיים
כריסטובל בלנסיאגה : אוסף אופנה פרטי
הפתיחה: יום חמישי, 20 בדצמבר 2012
נעילה: 27.4.12
אגף אניאס ובני שטינמץ לאדריכלות ועיצוב
הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר
אוצר: אוליווייה סייאר, מוזיאון גליירה, פריז
אוצרת אחראית: מאירה יגיד חיימוביץ
התערוכה בארגון מוזיאון גליירה, פריז
המוצגים מאוסף מוזיאון גליירה ומארכיון בלנסיאגה
התערוכה בחסות שגרירות צרפת בישראל והמכון הצרפתי,ישראל
ב- 1968 ננעל בפריז בית בלנסיאגה בגלגולו הראשון, והיו שאמרו כי באותו רגע תם עידן האלגנטיות. התערוכה הנוכחית מציגה את תשוקתו של מעצב האופנה הספרדי כריסטובל בלנסיאגה, 1895-1972, לתרבות הספרדית
.אשר באה לידי ביטוי באיסוף חלקי לבוש וטקסטיל משלהי המאה ה 19 וראשית המאה העשרים -
התערוכה משלבת פריטים מן האוסף הפרטי של בלנסיאגה עם עיצובים שלו-עצמו, ומציגה את הקשרים
.התרבותיים וההסטוריים ביניהם
גוף העבודה של כריסטובל בלנסיאגה מהווה השראה לדורות של מעצבים, ומחקרו הולך ומסתעף מאז מותו של המעצב ב-1972. לאורך שלושה עשורים, מ-1937 עד 1968, שִיכלל בלנסיאגה לכלל אמנות את אומנות התפירה העִלית. הוא חקר את תכונות הבד ואת הפוטנציאל שבו, ובכל סוגי הבד שאיתם עבד ידע לצקת תנועה. הוא התחקה אחר נפחי הגוף והיחסים בין חלקיו השונים, ויצר חיתוך אופקי בגובה החזה שאיפשר חריגה של אי-סדירוּת ממסורת ה"קוּטוּר". בנוסף לפרשנות החדשנית שהעניק למגוון שמלות מסורתיות ממחוזות ספרד
.השונים, חולל מהפכה גם בהתייחסותו לבגדי עבודה של מעמד הפועלים, שתחת ידו התגלו כאלגנטיים להפליא
,הצווארונים המיוחדים שיצר, במרחק מן הצוואר, יצרו את המראה הברבורי המוכר של התחביר הבלנסיאגי
.המתאפיין בהמצאות נוספות – למשל שרוולי שבע-שמיניות המאפשרים ענידה נוחה של תכשיטים
בלנסיאגה ידע להחמיא לגוף הלא-מושלם וליצור עבורו סביבה נוחה, בשכלולי גִזרה מבניים-אדריכליים כמו חיתוך החבית מ-1947 או השכמיות של 1948, ובאמצעות הצללית המוארכת של הקו ה"הדוק למחצה" הטיפוסי לו (שלא כמו המִתארים ההדוקים של דיור), שהחל לפתח ב-1951 ומתאפיין בחלק קדמי צמוד וחלק אחורי משוחרר, בחליפות נטולות חגורות, חולצות רפויות שרוולים, חצאיות בלון תפוחות, טוניקות בקווים ישרים (1955), שמלות שק המטשטשות את קו המותניים (1957), שמלות בייבי-דול בגזרת טרפז (1958) ושלל
.מעילים רפויים ורחבים
אחת הדרכים לבחון את עולמו של יוצר ואת מקורות ההשראה שלו היא באמצעות פריטים שהצטברו ברשותו לאורך השנים, כאלה שרכש, קיבל במתנה או החליף עם יוצרים אחרים – יצירות אמנות ואופנה, ספרים, פתקים וגזרי עיתון. מקורות ההשראה הייחודיים של בלנסיאגה נחשפים באוספו הייחודי, המוצג כאן לראשונה בפני הקהל הרחב. אוליווייה סייאר, מנהל ואוצר המוזיאון לאופנה וטקסטיל בפריז ואוצר התערוכה, בחר להרכיב מהם תערוכה אנטי-ספקטקולרית בעלת חזות ארכיונית, המצליבה פריטי לבוש שעיצב בלנסיאגה מאז הגיע לפריז ב-1937 בגיל 42 ועד פרישתו ב-1968, עם פריטים מאוספו הפרטי: אריגים ומלבושים מסורתיים מאזורים שונים ברחבי ספרד, בגדים של לוחמי פרים, ז'קטים, חזיות, מעילים ושכמיות, צעיפים וצווארונים ופרטי קישוט דקורטיביים מרובי חרוזים, פאייטים, רקמות, תחרות ואפליקציות, וכן כתבי-עת וספרים שונים, מטווח הזמן
.שראשיתו בשלהי המאה ה-18 וסופו בשנות ה-70 למאה ה-20
מאירה יגיד-חיימוביץ
ביום שישי, 21.12.12, בשעה 12.00 בצהריים
,תערך שיחה מול הקהל בין אוליווייה סייאר, אוצר התערוכה במוזיאון גליירה, פריז
.ובין מאירה יגיד-חיימוביץ, אוצרת לאדריכלות ועיצוב במוזיאון תל אביב לאמנות
לפרטים נוספים: אורית אדרת, דוברת המוזיאון
טל': 03-6077019, 054-2291999
[email protected] :מייל
מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה - ביאליק נגד אליעזר בן-יהודה
פורסם לראשונה ב"הארץ" ב-17/12/2010
"אין לכם כל מקצוע שבתורה שביאליק לא עשה בו", כותב ש"י עגנון בדברי ההספד שלו לביאליק: "כינס את האגדה ופירש סדר של משניות וסידר את שירי רבותינו המשוררים הראשונים (...) והוסיף על לשוננו אוצר טוב וחישל את הלשון ונתן לנו פה" (ש"י עגנון, "על ח"ן ביאליק", מסוד חכמים, שוקן, ירושלים ותל-אביב 2002, עמ' 83). דרכו של ביאליק בחישול הלשון העברית ובהעשרתה היתה לרוחו של עגנון, בניגוד לדרכו של אליעזר בן-יהודה ולמיתוס שנוצר סביבו כ"מחיה הלשון" - אשר קוממו את דעתם של ביאליק ועגנון כאחד. על התנגדותו החריפה של עגנון לבן-יהודה כבר נכתב בהרחבה, ובדברי הבאים אבקש למצות את השקפת ביאליק ודרכו
.בנושא זה
מצוקתה של הלשון העברית והצורך להחיותה העסיקו את ביאליק עוד בטרם ימלאו לו 18 שנה, ועל יוזמתו הראשונה להרים תרומה בנדון מעיד אחד מחבריו לספסל הלימודים בישיבת וולוז'ין: "התעורר רעיון תחיית השפה העברית בדיבור, 'לחדש את נעוריה כקדם'. נוסדה לשם כך אגודה ראשונה באודסה ואחריה בוורשה בשם 'שפה ברורה'. אולם השפה במסגרתה הצרה בזמן ההוא, שפת התנ"ך, היתה ענייה ולא הספיקה לדיבור (...) ביאליק הגה רעיון לבוא לעזרתם. הוא התקין תוכנית שלמה ומשוכללת, לאמור: נחלק בין מספר חברים את ספרי המשנה, נעבור עליהם ונכתוב את כל המלים המחודשות במשנה ושאינן מצויות בתנ"ך (...) נמיין אותן ונסדרן לפי סוגיהן (צמחים, מאכלות, כלי עבודה וכו'), ואת החומר הזה נשלח לוורשה לחברה 'שפה ברורה'. ירחיקו מה שירחיקו, יקרבו מה שיקרבו וישתמשו בהן (...) כזו היתה התוכנית התמימה של נערים בני שבע-עשרה שמונה-עשרה שנה. ההצעה נתקבלה בשמחה, ניגשנו אל העבודה במרץ, אולם מיד נתגלה לנו שעבודה זו אינה
'לפי כוחותינו הדלים, לפי שהיא מצריכה הכנה קודמת שלא היתה לנו, ונמצא שהתוכנית נתבטלה בתחילתה" (ד
.(גולדשטיין, "מתחילתו של ביאליק", דבר, 23.11.1934
אלה היו ניצני תפישתו העקרונית של ביאליק בנושא שכלול הלשון, אשר באו לאחר 17 שנה לידי ביטוי מגובש יותר במסה "חבלי לשון", שפירסם המשורר בכתב העת "השילוח" (1908). במסה זו טען ביאליק שביצור השפה העברית צריך להיעשות בראש וראשונה "מתוכה ומגופה", על ידי החייאת המקורות הלשוניים הגנוזים באופן רדום ברבדים השונים של התרבות העברית לדורותיה (מקרא, משנה, מדרשים, שירת ימי הביניים וכן הלאה), ורק לאחר מכן על ידי חידושי מלים או תרגומן מלשונות העמים. וכך, בהמשך לגרעין המחשבה שהגה עוד בוולוז'ין, הטעים ביאליק: "מילון עברי-עברי שלם ומשוכלל, מילון של כינוס הרכוש הלשוני מכל הדורות במלוא גידולו והתפתחותו ובאפשרויותיו הקרובות המקופלות בו, הוא קודם אפוא לכל שאר מעשי הרחבה ותרגומי
.(מילונים" (ביאליק, "חבלי לשון", כתבי ח"נ ביאליק, דביר, תל-אביב תשכ"ח, עמ' קצ
על יסוד תפישתו זו התנגד ביאליק לדרכו של בן-יהודה מכמה וכמה בחינות. קודם כל ייחס ביאליק לבן-יהודה להיטות יתר לחדש מלים בלא לנצל די את העושר הלשוני הצפון ברבדים ההיסטוריים של השפה העברית. ביאליק ראה פסול בהעשרה מואצת ומלאכותית של הלשון, בתהליך שדימה ל"בית חרושת של מלים חדשות"; ומכאן גם הסתייגותו מעיתוניו של בן-יהודה, שופעי החידושים הזרים, אשר בהם ראה "מוקצה מחמת מיאוס" (ראו: איגרות ח"נ ביאליק, ב, בעריכת פישל לחובר, דביר, תל-אביב תרצ"ח, עמ' עב. על ניסיון גיוסו של ביאליק
,"להעמדת עיתון חלופי לבמותיו של בן-יהודה ראו: יוסף לנג, "'עיתון הגון' - ניסיון כושל לייסד יומון בתל-אביב
.(קשר, גיליון 39, סתיו 2009, עמ' 63-74
ביאליק לא שלל את עצם הצורך לחדש מלים, ובמסתו "חבלי לשון" אף הדגיש: "אוי לה ללשון, שאינה גדלה ביחד עם בעליה ועם אוצר מושגיהם, אלא נגררת כנמושה אחריהם". ואכן, נאמן לקביעה זו נטל ביאליק חלק בשורה של ועדות לחידושי מלים במקצועות מגוונים, למן ביוב ותברואה ועד חשמל, טכניקה ודפוס. מאות מחידושיו של המשורר כונסו בידי הבלשן יצחק אבינרי ב"מילון חידושי ביאליק" (תל-אביב, 1935), ועם המלים
,"המתגלגלות על לשוננו בלא שנהיה ערים לכך שביאליק הוא אביהן-מולידן ניתן למנות את: "יבוא", "יצוא
.תגובה", "ערגה", "תאונה", "מצלמה", שלדג", "גחלילית", "שנינות", "שנורר" ועוד"
אולם צירופים חדשים של מלים ישנות - תוך "מילוי נרתיקיהן הריק בעופרת חדשה", בלשונו הציורית של ביאליק - נראו בעיניו חשובים לאין ערוך מחידושי מלים, ואלה שוקעו לרוב ביצירותיו (ראו טבלת חלוקת המלים בשירת ביאליק לפי מקורותיהן אצל: א' אבן-שושן וי' סגל, קונקורדאנציה לשירת ח"נ ביאליק, קרית ספר, ירושלים תש"ך, עמ' 333). לא כל החידושים הלשוניים שהציע ביאליק נשתגרו בלשון. אמנם ה"מטוס" וה"טייס" של ביאליק דחקו לצד את ה"אווירון" וה"מעופף" של בן-יהודה; אך לעומת זאת משחקים הילדים בחנוכה ב"סביבון" ולא ב"כרכר" כהצעת ביאליק, ואוכלים "סופגניות" ולא "אספוגים" (את "אספוג" בנה ביאליק על משקל
.אתרוג"). כמו כן, ה"מטרייה" של בן-יהודה ולא ה"סוכך" של ביאליק מגינה עלינו מהגשם"
לסיומת "יה" (דוגמת "מטרייה") התנגד ביאליק במיוחד, כעולה מתוך זיכרונות שהעלה אחד מידידיו: "נשאר בזיכרוני כיצד שפך ביאליק רוגזו על מלה שנתחדשה זה מקרוב בסיומת 'יה' כאופנת הימים ההם (...) 'יה, יה, יה, יה' - היה מצעק בפעירת פה והקשת שיניים - 'בקרוב יישמעו בעברית רק יה, יה, יה כנעירת חמור', ובקולו חיקה נעירה זו. 'מה חוכמה היא להוסיף למלה ישנה איזו הברה נדושה או יה או יון וחסל (...) כשמבקשים לחדש מלה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת
.(הברות'" (דניאל לייבל, "ביאליק שבעל-פה", מולד, יז חוברת 131, יולי 1959, עמ' 280
את חידושיו הלשוניים נטה ביאליק להבליע תחילה בדברי ספרות שערך או תירגם, ורק לאחר שעברו שם את "טבילת האש" היה מכניסם בהיסוס ליצירותיו. במעשה חידושיו ניסה לשוות למלים צליל לשוני מוכר, ולבנותן על משקלים ותבניות לשון ברוח השפה העברית ולפי חוקי שימושה, עד שלא אחת קשה היה להבחין שמדובר במלה חדשה. כך, לדוגמה, את הפועל "רישרש" שחידש, הבליע ביאליק לראשונה באחד מסיפורי גרשם שופמן שנערכו על ידו ב"השילוח". והנה, "מקץ שבועיים לצאת המחברת פשט שימושה של מלה זו בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא", מספר ביאליק, "והכל סבורים שהיא מלה עתיקה, מדרשית או תלמודית. הגיע הדבר לידי כך, שהד"ר קלוזנר התערב עמי, כי ראה המלה הזאת במדרש או בתלמוד. מובן מאליו שלא זכה בדין" (איגרות
.(ביאליק, ב, עמ' רנב
בדרך זו גם הנחה ביאליק את הסופרים הצעירים ששיגרו אליו את פרי עטם. כך, לדוגמה, ביקר ביאליק את ריבוי החידושים הלשוניים שמצא באחד מסיפוריו של יוחנן טברסקי: "מפרט אתה יותר מדי, ומעמיס על הלשון חידושים למעלה מכוח הקיבול שלה. מתוך שאיפתך לצמצום ציורי אתה בונה פעלים, תארי-שם ותארי-פועל בלי מספר על יסוד צורות זרות או יוצאות מן הכלל, ופעמים גם שלא לצורך. בריות חדשות, אפילו מתוקנות, שבאות ללשון בשפע ולפני זמנן - מדלדלות כוחה ומעוותות את פניה" (שם, עמ' שח). כנגד זאת הצביע ביאליק לסופר הצעיר על הדרך הרצויה בעיניו: "מקובלות ועומדות בלשון העברית גופה הרבה אפשרויות משלה, ועלינו ליילדן. עוד די עבודה לפנינו להחיות את התמונות השימושיות הרבות שיש ללשוננו, אלא שמחוסר ידיעה ומהתרשלות הן
.(בטלות ועקרות בידנו" (שם
בנושא זה הזדהה ביאליק עם דרכו של הסופר י"מ פינס, שהתריע: "הוו זהירים בהכנסת מלים זרות אל השפה העברית! כי אם הנכם שוגים ומכניסים מלה חדשה שהיא זרה לרוח השפה במשקלה ובצורתה, היא מביאה דיסהרמוניה בלשון (...) וכל האחריות על ראשי המחדשים הפזיזים" (ביאליק, "על יחיאל מיכל פינס", דברים שבעל-פה, ב, דביר, תל-אביב תרצ"ה, עמ' קעח). בהחדרה בלתי מבוקרת של מלים למחזור הדם של השפה העברית ראה אפוא ביאליק עוון כבד, ואת בן-יהודה תפש כ"משחית" אשר "קעקע את בירת הלשון, ועשה בה
'פרצות לכל מיני שדים ומלאכי חבלה" (שלמה צמח, "כאשר ראיתיו לראשונה", מאזניים, תמוז-אב תרצ"ד, עמ
.(426
ביאליק הסתייג מבן-יהודה גם משום שחש כנראה שהלה נוגע בקליפה של הלשון ולא בגרעינה ובנפתוליה: "מה איכפת לו (=לבן-יהודה) מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן חלפתא - חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חלילה בארמית" (אביגדור המאירי, ביאליק על-אתר, ניב, תל-אביב 1962, עמ' 9). ברוח ביקורת זו הביע ביאליק גם את אכזבתו מגילויי הדיבור העברי שמצא בביקורו בגימנסיות העבריות בליטא ובפולין: "הדיבור העברי מתפשט אמנם גם ברחובות ובחיים, אבל אין שום התקשרות אמיתית בספרות העברית. שום ידיעה עמוקה על העבר, על הקלסיקונים. אין זיקה למקורות. גדל דור שטחי" (מרדכי המפל, "חיים נחמן
.(ביאליק על יהדות הגולה", הפועל הצעיר, 17.7.1962, עמ' 24
כן שלל המשורר את יומרתו של בן-יהודה להרים לבדו את מפעלו המילוני הגדול, בעוד שמילון כזה נועד לדעתו "להיעשות על ידי חבורה של חכמים מומחים בהשתתפות אמני הלשון והסגנון העברי שבעמנו" (שם). "המילון של בן-יהודה הוא רק החלק החמישי של השפה, סוף סוף היה גם בן-יהודה דיליטנט", התריס ביאליק באספה של "לשוננו" בחיפה והוסיף: "יש לנו ספרות כבירה אשר אי אפשר שאיש אחד יזכור אותה והכרחי לחלק את העבודה בין אנשים שונים, לפי המקצועות: תנ"ך, ירושלמי, תלמוד בבלי, פייטנים (...) רק לאחר כל העבודה המחולקת הזאת יכול להיערך המילון הגדול" ("דברי ח"נ ביאליק באספת 'לשוננו' בחיפה", דבר, 23.3.1934). חוגו המשפחתי הקרוב של בן-יהודה לא נראה לביאליק תחליף מספק לאותה "חבורה של חכמים", ובנימה אירונית הוא כותב לאחד מידידיו: "לפי שעה ילך לארץ ישראל, ודרך אגב ילמד קצת לשון מפי בן-יהודה ובן
.(בן-יהודה (=איתמר) ומפי חמדה אשת בן-יהודה" (איגרות ביאליק, ב, עמ' קיח
"המילון של בן-יהודה אינו המילון שאנו זקוקים לו" - חזר והטעים ביאליק במפגשים עם ידידיו (הוגו ברגמן, "משיחותיו", דבר, 1.8.1934); ובהרצאה שנשא בנהלל קיטרג על "ההרחבה המלאכותית" של מילון זה המתמקד בחוסר פרופורציה ברובד המקראי של הלשון, ואשר מכביר "על כל מלה כל מיני פסוקים, לא לשם הדגשת הגוון, אלא להרבות בכרכים" )ביאליק, "לשאלת התרבות העברית", דברים שבעל-פה, א, עמ' רט). ואכן, כפי שסיכם נתן אפרתי במחקרו, "ביאליק קרא למעשה להפקיע מידיו של בן-יהודה את כתיבת המילון", ו"ביטל
,לחלוטין את ערכם של חידושי בן-יהודה במהלך עבודתו על המילון" (נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה
.(האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"ד, עמ' 224
יתרה מזאת, ביאליק סירב להכיר בבן-יהודה כ"מחיה הדיבור העברי". בישיבה של המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים (אשר דנה בשאלת הקמת קתדרה ליידיש) התריס ביאליק בינואר 1928: "אי אפשר לומר שרצונו של בן-יהודה, כשהתחיל בראשונה לגמגם בביתו עברית, היה גורם מכריע בתחיית השפה העברית" (הוגו ברגמן, "ביאליק שבעל פה", הארץ, 22.7.1935). באותה ישיבה פיקפק ביאליק בעצם יכולתו של היחיד להשפיע על גורלה של שפה, וטען שתנאים אובייקטיביים וחוקי ברזל היסטוריים הם שגוזרים על שפה
'כליה או תחייה. כבר בקיץ 1918, בפולמוס שניהל עם מנחם אוסישקין הדגיש ביאליק בביקורתיות: "'אבהותו
"של 'הגדול הגיבור' בן-יהודה בדיבור העברי - אף היא מוטלת בספק גדול, וכבר הוכחשה כמה פעמים ברבים
.(ביאליק, "תרבות ופוליטיקה", כתבי ביאליק, עמ' רסו)
את אוסישקין ובן-יהודה כאחד האשים ביאליק גם בזלזול בלתי נסלח במנדלי מוכר ספרים. ב-1914 דחה אוסישקין את המלצתם של ביאליק ורבניצקי לצרף את מנדלי ל"אגודת חובבי שפת עבר" באודסה, בטענה שאין המועמד המוצע (שביאליק ראה בו "יוצר הנוסח העברי") מזדהה דיו עם התנועה הציונית ועם הלשון העברית; ובאותה שנה דחה אף בן-יהודה את צירופו של מנדלי ל"וועד הלשון העברית" שבראשותו, משום ש"הסבא", הוא מנדלי, "לא נמנע מלהתלוצץ ולזלזל בוועד בשיחה שנועדה לפרסום" (אליעזר בן-יהודה, "בדבר ועד הלשון", הצבי, 24.7.1914). צעד זה עורר גם את חמתו של ברנר, אשר בעקבות כך כינה את "ועד הלשון העברית" - "ועד לטמטום ולברבריות" (י"ח ברנר, "מחיי ירושלים", כל כתבי י"ח ברנר, ב, דביר והקיבוץ המאוחד, תל-אביב
.(1960, עמ' 118
בדומה לביאליק סירב גם עגנון להכיר בבן-יהודה כ"מחיה הדיבור", והצביע על אוסישקין כאחד ממחולליו של מה שנראה בעיניו מיתוס כוזב: "בן-יהודה - אנחנו רואים איך שהשתדלו לברוא ליגנדה (=אגדה) עליו", שח עגנון באוזני חוקר הלשון אהרן בר-אדון והוסיף: "הקרן הקיימת היתה מוציאה חוברות בשם 'לנוער', ונדפסה שם מחברת של הפרופ' קלוזנר על בן-יהודה בתור מחיה הלשון, ועוד ועוד. פגש ר' לייזר (אליעזר) מאיר ליפשיץ, עליו השלום, את אוסישקין (=שעמד בראש קק"ל) ושאל אותו 'הרי אתה יודע שלא בן-יהודה מחיה הלשון, שהלשון לא מתה מעולם!' הוא אמר (=אוסישקין): 'גם אני ידעתי, אבל העם מבקש לו גיבור, ואנחנו נותנים לו את
.(הגיבור'" (אהרן בר-אדון, ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית, מוסד ביאליק, ירושלים 1978
במחקר יסודי הוסיף שלמה הרמתי והצביע על תרומתם החלוצית של יוסף הלוי, ברוך בן יצחק מיטראני (בני"ם) וניסים בכר בהחייאת הדיבור העברי ובהוראת העברית כלשון חיה. הוא מבהיר: "רעיונות והצעות - ולעתים גם מעשים - המיוחסים לבן-יהודה, היו גם נחלתם של שלושת החכמים האלה שקדמו לו. אבל מאחר שאין דברים אלה ידועים לרבים, לא תמיד מקפידים אנו לשמור על זכות ראשונותם" (שלמה הרמתי, שלושה שקדמו לבן-יהודה, יד בן-צבי, ירושלים 1978, עמ' 9). בספרון ממצה שפירסם 22 שנה מאוחר יותר שב הרמתי ונדרש ל"מיתוס בן-יהודה". בתוך כך הגיע למסקנה שלפיה לא היה בן-יהודה "אבי הלשון העברית", וגם לא "אבי הדיבור העברי", אלא "מנהיג שידע להפעיל יחידים וגם קבוצות, כדי לשפר את הדיבור העברי העממי, שהתפתח בארץ ישראל במשך מאות שנים, ולעשותו ללשון החיים בארץ - הן לצורכי יום-יום והן לכתיבה לסוגיה" (שלמה
.(הרמתי, עברית שפה מדוברת, משרד הביטחון ההוצאה לאור, תל-אביב 2000, עמ' 125
יש אשר מצאו ביחסו של ביאליק לבן-יהודה צדדים של "קנאה" ו"שנאה", ונמצא אף מי שעשה כנפיים ל"גילוי היסטורי" מגוחך, שלפיו עיכב ביאליק את עלייתו ארצה משום שכביכול "סירב להשתקע בארץ ישראל בחיי בן-יהודה" (יואב קרני, "אליעזר בן-יהודה ו'רדידות היסטורית'", ידיעות אחרונות, תרבות/ספרות/אמנות, 27.10.1978). אך ביאליק לא שלל את בן-יהודה באופן אישי, אלא את שיטתו והנהגותיו הלשוניות; ולא זו בלבד אלא שמצא במסירות הנפש העילאית של בן-יהודה ללשון העברית ובגלים שעוררה פעילותו הבלתי נלאית - פן ראוי להערכה: "ראינו לפרקים פעולות בודדות בשדה התרבות איך הפעילו את כוח האומה! הנה המילון של בן-יהודה, יודעים אתם כי אינני מחסידיו, אבל למפעל הזה היה כוח שקול בגולה, בשביל בניין הארץ, כנגד כמה
.(וכמה אגיטציות (=תעמולות מתסיסות. מרדכי שניר, בני הדור ומוריו, תל-אביב תשי"ט, עמ' 97
כן יש לציין שלא כל חידוש שיצא מבית מדרשו של בן-יהודה דחה ביאליק על הסף. כך, לדוגמה, אימץ את המלה "מכונית" שחידש בנו בכורו של בן-יהודה, שיבצה ככותרת אחד משיריו הידועים לילדים, ובתוך כך תרם להטמעתה הנרחבת בלשון, כפי שמספר הבלשן ר' סיוון: "ביאליק פגש את בן-אב"י (=איתמר בן אליעזר בן-יהודה) על שפת ימה של תל-אביב ושיבחו על המלה מכונית שהמציא. בן-אב"י קרא לעומתו: 'אבל אתה
.(הנצחתה!'" (ראובן סיוון, לשון בתחייתה - שיחות על חידושי מלים, לשוננו לעם, תמוז-אב תשכ"ו, עמ' 196
מעבר להיבטים שהוזכרו עד כה רחשו כמדומני בעומק המחלוקת שבין שני האישים גם ניגודים בתפישת הלאום והארץ. בעוד שכאוגנדיסט היה בן-יהודה נכון לוותר על ארץ ישראל (ראו: יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה, ב, יד בן-צבי, ירושלים 2008, עמ' 452-503), נמנה ביאליק עם אלה שסירבו להמיר את ציון
.באיזושהי טריטוריה אחרת, וראו בשיבה לארץ האבות יסוד מרכזי בתחייה הלאומית
"הלשון העברית היא הקרן הקיימת הרוחנית שלנו", פסק ביאליק והוסיף, "ואי אפשר בלי לשון עברית כמו שאי אפשר בלי קרקע" (ביאליק, "מחוסרי הלשון ותקנתה, דברים שבעל-פה, ב, עמ' קלט. כן ראו: צבי צמרת, "ביאליק כמחדש השפה העברית", כיוונים חדשים, 23, דצמבר 2010, עמ' 292); ובהרצאה שנושאה "על אומה ולשון" הדגיש המשורר: "הלשון היא שטר - שטר על נחלתנו ועל כל נכסינו הלאומיים, שטר המובלע בדמנו ובאברינו. מי ששומר בידו את השטר - זכותו קיימת, ומי שאבד לו השטר - פקעה זכותו על הכל" (דברים
.(שבעל-פה, א, עמ' טו
ד"ר שמואל איזנשטדט - אשר כמנהל הלשכה המרכזית של ועד הלשון העברית באותה עת, עמד מקרוב על תרומתו של ביאליק לביצור הלשון במסגרת הגופים המקצועיים של הוועד - סיכם את השוני שבין הבלשן למשורר במשפטים הבאים: "אליעזר בן-יהודה ראה את הלשון העברית כמנגנון מכני הניתן להשתנות כחומר ולהסתגל באמצעים מלאכותיים לצרכי החיים. הוא שאף לשעבד, לפעמים גם לאנס את הלשון, לדחוק אותה לתוך דפוסי-חיים הנקבעים למטרות תועלתיות. לא כן חיים נחמן ביאליק. לו היתה הלשון חזות החיים, יצירתם המוחשית, המורכבת, רבת הכוונות ורווית ההרמוניה הטבעית שאינה ניתנת להשתנות על ידי הטיה מלאכותית. החוק היסודי של הלשון הוא הריתמוס שבה, וכל מלה היא נימה פלאית בתוך המנגנון המורכב; וכל צליל שלא בא מנבכי-הלשון בכוח גידול פנימי אורגני אלא הובא מבחוץ כהמצאה של יחיד - אינו מתמזג עם הלשון ומשמש חטוטרת על גבה (...) הוא הרגיש בנשמת הלשון, בדם התמצית הזורם בעורקיה, במקום שאחרים ראו נגד פניהם רק אותיות פורחות ותרכובת מעושה של הברות - ובזה היה כלול בעצם סוד יצירתו" (ש' איזנשטדט, "לדרכו של
.(ביאליק ביצירת הלשון", ברית-עם, גיליון ד, 21.8.1934, עמ' 4
יש לציין שבן-יהודה מצדו נמנע מלהתמודד באופן ישיר עם ביקורתו הנוקבת של ביאליק. יוצאת דופן כמדומה היא התגובה האנונימית הבאה, שפורסמה באחד מעיתוניו של בן-יהודה בעקבות דברי הקיטרוג שכתב עליו ביאליק ב"חבלי לשון": "לו היה ביאליק חכם נודע בלשון עברית או מזרחני, או אפילו 'פילולוג' באומנותו - היה אולי מתרעם עליו בן-יהודה בעד דברים אלה. אך למשורר מוחלים הרבה, ובפרט שביאליק חילוני לגמרה
.(הדיוט לגמרי) בהשאלות האלה" ("חדשות בספרות אמנות ומדע", השקפה, 4.3.1908. ההדגשה במקור=)
במפעלו הלשוני ובפעילותו הציבורית בכלל היה בן-יהודה נתון למתקפות בלתי פוסקות מצד אישים וחוגים שונים שחלקו על דרכו בחריפות רבה, ואף שנאו אותו שנאה יוקדת. לא מן הנמנע שגם על רקע זה נזהר בן-יהודה לפתוח במערכה גלויה כנגד מי שכתר "המשורר הלאומי" על ראשו. עם זאת, לא חסרו לבן-יהודה גם תומכים ומעריצים שהתייצבו לצדו במחלוקות שבינו לבין ביאליק וסופרי אותו דור. עם אלה ניתן למנות את דוד ילין, ר' בנימין, יוסף קלוזנר, יהושע ברזילי ועוד (ראו: נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה, עמ' 228-230), ויש כמובן
.צדדים לכאן ולכאן
הפרקליט
."בקולנוע אסייתי הוא משמש כמנהל אומנותי של פסטיבל הקולנוע הקוריאני בישראל
דמותו של הפרקליט הינה מעבר לנאשם והשופט אחת הדמויות המרכזיות בסרטי המשפט. על כתפיו מונחות לטוב ולרע האחריות לייצג את לקוחו מתביעה אזרחית פשוטה ועד למשפט שעונשו הוא מוות. לאור העובדה שעורכי הדין מייצגים לא רק את החפים מפשע אלא גם את האשמים ניתן להבין את המורכבות שביחס החברה
.למקצוע עריכת הדין
את ייצוג דמותו של הפרקליט בקולנוע ניתן לדמות למטוטלת שבתחילה נוטה לצד אחד בהצגה חיובית והרואית של הפרקליט ולאחר מכן מתחילה לנטות לצד השני השלילי ומגיעה עד להצגה כמעט דמונית של הפרקליט. בימנו הגענו להצגת דמות הפרקליט בקולנוע בצורה שניתן לקרוא לה אפורה או שפויה - כלומר הפרקליט הינו עוד אדם בעל עיסוק שכבר לא מהלך קסם על החברה לטוב ולרע. מחקר שנעשה בהארוורד בשנת 2011 מצא כי בשנות החמישים והשישים כשלוש רבעי מסרטי המשפט הציגו את העורך דין באופן חיובי לעומת שליש בלבד משנות השבעים ועד לסוף האלף השני לספירה
הפרקליט הטוב-הרואיות ומוסר מעל הכול
סרטים העוסקים במשפט נוטים להציג מתח קבוע בין שני סוגי צדק. הצדק המגולם בחוק היבש ולעומתו הצדק הנגזר ממערכת של ערכים שאינם מקבלים ביטוי מלא בלשון החוק ובפרוצדורה המשפטית. הקולנוע מבקש בדרך כלל לתת ביטוי לצדק מהסוג השני כלומר לצדק שמערכת המשפט אמנם חותרת אליו אבל לא תמיד מסוגלת
.להשיגו
אחד הגיבורים המשמשים את הקולנוע מתחילת דרכו לגישור בין הרצוי למצוי הוא העורך דין הצדיק שהוא לרוב עורך דין הנלחם במנגנון משפטי כדי להוציא את הצדק לאור דוגמא לכך היא דמותו של הפרקליט קלארנס דרו שכונה מגן העשוקים. התגייסותו חסרת הפשרות להגנה על לקוחותיו בשנות העשרים של המאה העשרים הפכה אותו למופת עוד בחייו -דמותו זכתה לייצוג בסרטו של סטנלי קריימר מ-1960 "משפט הקופים". זוהי הדמות
.שמייצגת את הפרקליט מתחילת ימי הקולנוע ויד לשנות ה-80 של המאה העשרים
ההתמקדות בפרקליט כגיבור העלילה וכאותו מגן העשוקים התפתחה עוד בימי הסרט האילם והתעצמה לקראת סוף שנות השלושים. הפרקליט הוצג כמלומד המשמש כמייצגו של האזרח הקטן וכזה שלוחם את מלחמתו. דוגמא לכך ניתן למצוא בסרטו של ג'ון פורד משנת 1939 "מר לינקולן הצעיר" זהו בעצם הסרט הראשון שנעשו במסגרת שורה של סרטים שהציגו את הפרקליט באור הרואי. לינקולן שהיה אולי הנשיא הנערץ ביותר בארצות הברית הוא פרקליט צעיר בגילומו של הנרי פונדה. דמותו של לינקולן הופכת את החוק למהוגן ואת הפרקליט לדמות כל אמריקאית המעוררת כבוד ויראה. לינקולן הוא בעצם אביו הרוחני של אטיקוס פינץ הפרקליט מהספר
."שהפך לסרט "מות הזמיר
משנות החמישים נשמרת מגמת הצגת הפרקליט כדמות חיובית ומעוררת השראה כשסרט בולט באותה תקופה הוא הסרט משנת 1959 "אנטומיה של רצח" בבימויו של אוטו פרמינג'ר. ג'ימי סטוארט - ככל הנראה הגיבור
.החיובי ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי - הוא פרקליט מהוגן ונטול כל דופי
בשנת 1962 גילם סטוארט דמות נוספת של עורך דין המייצג את החוק והסדר בלב הכאוס-זוהי דמותו של רנסום
."סטודארד הפרקליט הצעיר באחד המערבונים הגדולים בתולדות הקולנוע "האיש שירה בליברטי ואלאנס
אבל הדמות המפורסמת ביותר בתולדות סרטי המשפט בכלל והצגת הפרקליט בקולנוע בפרט היא של אטיקוס פינץ' הפרקליט בגילומו הבלתי נשכח של גרגורי פק. אל תיגע בזמיר או מות הזמיר הוא רומן של הסופרת הארפר לי המספר את סיפורו של פרקליט צנוע בדרום ארה"ב בשנות השלושים. כנגד כל הסיכויים וכנגד אנשי העיירה בעלי הדעות הקדומות מסכים אטיקוס לייצג נאשם אפרו אמריקאי במשפט רצח. אטיקוס הוא אדם המונחה על ידי ערכי מוסר וצדק והוא רואה בעבודתו כעורך דין כשליחות יותר מאשר משלח יד. הוא אומר לביתו" לפני
"שאחיה בשלום עם אחרים אני צריך לחיות בשלום עם עצמי ולא אוכל לעשות זאת עם מצפוני לא יהי שקט
.ומתכוון לכך משלא היסס לרגע לייצג נאשם בן מיעוטים בסביבה עוינת
בשנת 2003 ערך המכון האמריקאי לקולנוע סקר ושאל מאות אנשי קולנוע מי לדעתם הוא הגיבור הקולנועי הגדול בכל הזמנים.במקום השלישי דורג ג'יימס בונד במקום השני אינדיאנה ג'ונס ובמקום הראשון נקבע חד משמעית כי אטיקוס פינץ' הפרקליט הצנוע הוא הגיבור הגדול בתולדות הקולנוע. מי שמופתע מתוצאות אלו מוזמן לצפות בנאום הסיכום של גרגורי פק נאום שנלמד כיום בכל פקולטה למשפטים ברחבי ארה"ב. המצלמה כמעט ולא זזה ופק בקולו הסמכותי מחשמל את הצופים באולם בית המשפט ובקולנוע. עד היום נמצא הנאום של
.פק ברשימת עשרת הנאומים הגדולים בתולדות הקולנוע
השנה בוצעו מספר הקרנות חגיגיות של הסרט במלות לו חמישים שנה. נשיא ארה"ב אובמה התייחס לאיכותו יוצאת הדופן של הסרט ובעיקר לדמות הפרקליט האולטימטיבי אטיקוס פינץ'. אובמה - עורך דין מצטיין והאפרו אמריקאי הראשון שערך את כתב העת היוקרתי ה"הארוורד לו ריויו" ציין את תרומתו של הסרט לקידום סובלנות בחברה האמריקאית וגם ובעיקר להעלאת קרנו של הפרקליט - אותה דמות מכובדת ומוסרית שאינה מתפשרת. "אטיקוס פינץ' הוא הדוגמא לאמריקאי האמיתי" אמר אובמה. ואכן בסרט האדם ומקצועו -עריכת דין - הופכים
.למכלול אחד המייצג את כל מה שטוב בחברה
בשנות השבעים עברו להן רוחות הגבורה והמאבק בממסד. הפרקליט זכה לייצוג בעיקר בסדרות טלוויזיה
.כקולומבו. הפרקליט האידיאלי נתקל בממסד אטום וגילה כל הוא חייב להתפשר במאבקו לצדק
בשנת 1979 גילם אל פצ'ינו בסרטו של נורמן ג'ואיסון דמות של עורך דין מוסרי שקול ובלתי משוחד שאינו מוכן לוותר על עקרונותיו. שופט מושחת שגרם לשניים מלקוחותיו לשבת בכלא בשל פגמים טכניים מטעם ההגנה
.פונה לפרקליט ומבקשו לייצגו בשל אונס שהוא מואשם בו
הפרקליט מוצא עצמו בין הפטיש לסדן :מצד אחד הוא מחויב ללקוחו וכפרקליט חובתו לתת סעד ללקוחו והתייחס אליו כאל זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו מצד שני איך הוא יוכל לייצג אדם שהוא בז לו ואינו מאמין לו? הפרקליט מגלה כי הצדק הוא מושג חמקמק. ואמירותיו המוחלטות לגבי האופן בו הצדק צריך להיעשות להיראות נמוגות לאט לאט ככל שהמשפט מתקדם. ההרואיות של פרקליטי העבר שהתקיימה נדמה בתוך איזו פנטזיה אידיאלית נתקלת עתה במציאות אפורה בעידן מפוכח יותר וגם קרנו של הפרקליט מתחילה אט אט
.לרדת-בחברה ובקולנוע
הפרקליט הרע-חברות ענק ותאבת בצע
שנות השמונים אופיינו בארה"ב באינדיווידואליזם יאפים של בוגרי אוניברסיטאות ובמתעשרים בנושא ההיי טק. ההרואיזם המשפטי פינה מקום לריאליזם והפרקליטים נתפסו כחלק מ"אמריקה בע"מ" אותן חברות ענק שאינם
.מבחינות באדם הקטן-נושא הצדק פינה מקומו לדבר אחד -הרצון להרוויח כסף
משנות השמונים ובעיקר בשנות התשעים החל היחס בחברה האמריקאית בכלל ובקולנוע בפרט - כתוצאה משינויים חברתיים אלו ונטישת האידיאליזם - להשתנות כלפי עורכי הדין מאביר על סוס לבן דרך אדם המתלבט בין צדק למציאות הפכה הצגת דמות הפרקליט בקולנוע לשלילית ועורך הדין שבעבר נחשב מגן העשוקים הפך בעצמו לעושק. את העורך דין הבודד מחליפה החברה אותה גוף נטול פנים שמטרתו בראש ובראש לשמר את עצמו ולא לדאוג לטובת הלקוח. דמותו החדשה של העורך דין בקולנוע היא של כלי בשירות התאגיד. עורכי דין אידיאליסטיים אין להם מקום במציאות חדשה ודורסנית זו והפרקליט נמצא במדרון חלקלק לעבר דימוי שונה
.לחלוטין מזה שהיה לו בעבר
כך למשל בסרטו של ג'ונתן דמי "פילדלפיה" משנת 1993, המציג תמונה עגומה של משרד עורכי דין יוקרתי המקדמים את הכוכב החדש במשרד להיות השותף החדש אבל ברגע שהם מגלים שהוא חולה באיידס הם מפטרים אותו, לטענתו באמתלה שיקרית. התסריט לסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'פרי באוורס, עורך דין
.אשר תבע את מעסיקיו בגין פיטורים בלתי חוקיים מאחר שנדבק במחלת האיידס
הבחירה בעיר פילדלפיה בסרט אינה מקרית.מדובר בעיר שבה אושרה מגילת העצמאות האמריקאית ובה חוקקה החוקה האמריקאית.אבל בעידן שבו שומרי החוק הפרקליטים אינם מתעניינים יותר בצדק ומוסר - דווקא בעיר זו
.נרמס כבודו של אדם (במקרה זה פרקליט) בשל מחלתו ובשל נטייתו המינית
שנות התשעים היו השנים שבהם זרח כוכבו של הסופר המשפטי ג'ון גרישם שברוב ספריו (שרובם הפכו אחר כך לסרטים) הוצג העו"ד של פעם האידיאליסט ושומר החוק כיוצא דופן למול העורך דין הממוצע תאב הבצע והנוכל
.ממש כמו בעיבוד לספר הפירמה משנת 1993 -שהפך לסרט מצליח בכיכובו של תום קרוז
סידני פולק ביים ביד אמן את הסרט המספר על עורך דין צעיר ומבטיח הזוכה בעבודה חלומית בחברת עורכי דין מכובדת המרעיפה עליו פינוקים מרכב ועד דירה. לוקח זמן אבל העורך דין הצעיר מבין אט אט שהחברה שבה הוא עובד קשורה למאפיה והדרך היחידה לעזוב את החברה היא למות או לשתף פעולה עם הרשויות בכדי
.להסגיר את השותפים הראשיים המוצגים בסרט כאנשי העולם התחתון לכל דבר ועניין
בספר נוסף של גרישם משנת 1997 "מוריד הגשם" מתוארים עורכי הדין ככרישים חסרי מצפון ואף במשרדו של
.אחד מהם שוחים כרישים באקווריום כדי להעצים את הדימוי השלילי וחסר הרחמים
לפני שנגיע להצגה השלילית ביותר של עורך דין על המסך הגדול ונרד מהגיבור אל לב המאפליה אציין דוגמא נוספת לירידה במעמדו של הפרקליט משנות השמונים ובעיקר בשנות התשעים -זהו הסרט "שקרן
.שקרן" משנת 1997 בכיכובו של ג'ים קארי
הסרט עוסק בעורך דין בשם פלטשר רייד המשקר לכולם - לבוסים שלו, לשופטים בבית המשפט, לאשתו לשעבר ולבנו. יום אחד רייד משקר לבנו ואומר לו שיבוא למסיבת יום ההולדת שלו, אך למעשה נשאר במשרד ושוכב עם שותפתו למשרד. ביום ההולדת שלו בנו מביע משאלה שאביו לא יוכל לשקר למשך יום שלם - משאלה
.שמתגשמת. רייד מתעורר ומגלה שאינו יכול לשקר יותר, ועקב כך לא יכול לתפקד יותר כעורך דין
מעבר לסרט קומי המסר ברור-עורכי דין אינם אומרים אמת בדרך בכלל. וכשעליהם לומר את האמת הם נמצאים
.בבעיה קשה
אם ב"שקרן שקרן" הוצגה דמות העורך דין באופן אבסורדי ומגוחך באותה שנה היא הפכה למסוכנת ואף דמונית. בסרט שסופית קיבע את דמותו השלילית של הפרקליט בקולנוע. מדובר סרטו האלגורי של טיילור האקפורד משנת 1997 "מלכודת לפרקליט" (או באנגלית "דה דבלס אדווקט") והפעם אל פצי'נו אינו עורך דין מצפוני ואכפתי
.אלא משהו שונה לגמרי והרבה יותר אפל
הסרט מספר את סיפורו של עורך דין צעיר ומבטיח (קיאנו ריבס) המצטרף למשרד עורכי דין גדול במנהטן בראש המשרד עומד עורך דין העונה לשם ג'ון מילטון כשמו של המשורר האנגלי יוצר "גן העדן האבוד" יצירה שבה
.השטן מפתה את חוה בגן עדן ולא הנחש
ככל שהעו"ד הצעיר עובד יותר תחת מילטון הוא מתחיל לחשוד שמעבידו הוא הרבה מעבר לראש משרד עורכי דין עד שהוא מבין כי מעסיקו הוא השטן בכבודו ובעצמו וכי הוא הפך לפרקליט השטן. ההקבלה בין עורך הדין לבין השטן ממחישה את הרעיון כי עורך הדין שבעבר היה סמל לאידיאלים ומוסריות הפך לדמות השלילית ביותר. מאיגרא רמה לבירה עמיקתא כך השתנה הדימוי של העורך דין בעיני החברה מגמה שבא לידי ביטוי בקולנוע
הפרקליט בימינו: לא אביר על סוס לבן אך גם לא השטן
בתחילת האלף השלישי לספירה נדמה כי לאחר עשרות שנים שבהם הוצגה דמות הפרקליט באופן מוגזם לצד החיובי וארח כך השלילי הגיע הקולנוע כמו החברה האמריקאית. להתייחסות שקולה לעורך הדין. עם פרוץ המשבר הכלכלי הועם זוהרה של "אמריקה בע"מ" וגם עורך הדין הפך לעוד מקצוע מן השורה - מקצוע מכובד
.אך לא כזה שמכיל בתוכו את כל תקוות או אכזבות החברה
בסרט "סנגור במבחן " משנת 2011 שבה עם מת'יו מקונוהי הוא פרקליט העובד ממכונית הלינקולן שלו - ולא מתוך משרד מפואר. מייק אינו כליל השלמות אבל גם אינו אדם שלילי והוא אולי מייצג את חזרתם של סרטי המשפט להצגה שפויה ולא קיצונית של הפרקליטים בקולנוע
?איך בוחרים יין
כל מי שהיה במסעדה מכיר את הסצנה הבאה: אתם מביטים על תפריט היינות, מעבירים אצבע על רשימה הארוכה, ומנסים לקרא את הבא: "ריפאסו סגרמוסו ולפוליצ'לה סופריורה" המלצר מביט מאחורי גבכם ומוסיף, "כן, יין מצוין
.שהתיישן כשמונה חודשים בחביות עץ אלון שיושן בו ריצ'וטו מאשתקד
הלכתם לאיבוד? לא פלא! כיום על מנת להבין בנבכי היינות צריכים לפחות תואר בייננות לא? התשובה? אין
.יינות מסובכים, יש רק כותבי תפריטים גרועים
.לא אוכל בכתבה זו לפרט את כל מרכיבי שמות היין ולפרשם אלא לתת כמה קווים מנחים
.שהבחירה... קלה יותר, היות ואינכם יכולים להרשות לעצמכם יינות יקרים יותר
החברה ואופי האירוע – אם היושבים לידיך אוהבי יין ויותר חשוב יודעים להעריך *
יין טוב, אזי לא תוותרו על ההזדמנות לחלוק יחדיו בקבוק איכותי ומיוחד. אך אם החברה לא ממש מבינים ביין ולא פעם מביטים בך כפלצן החייב לעשות רושם ביין
.יקר, אזי לא כדי להתאמץ בבחירת יין טוב
מה הולך עם מה – למי זכות הבחירה ליין או למזון? כלומר שאלות כגון מה *
נשתה עם השוק אווז? או שאלה כמו מה נאכל עם האמרונה האיטלקי? כיום, שכבר לא מקובל "ההכרח לשתות יין לבן עם דגים ויין אדום עם בשר" הרי שחופש הבחירה מאפשר לנו לנסות מיני יינות עם מיני מזונות. יחד עם זאת כדי להקשיב להגיון קולינארי שמכוון הגשה של יין קל (לבן או אדום צעיר) עם מנות קלות. ויין
(כבד (שרדונה מיושן או אדום מתיישן
.עם מאכלים "כבדים כמנות עיקריות *
?בקשו הסבר ב"גובה העיניים" – ראיתם יין המתאים לכיסכם, איטלקי המוגש במסעדה עם מטבח איטלקי *
בקשו מהמלצר הסבר עם אופי היין! ממש לא מעניין כמה זמן התיישן היין בחבית אלה מה טעמו! והאם הוא
.מתאים למנה שהזמנתם
כמה שותים? – בקבוק יין מכיל 5-6 כוסות יין. אם זו כמות גדולה מידי לזוג הזמינו חצי בקבוק. כיום ברבים *
מהמקומות יש חצאי בקבוק. אין? הזמינו כוס יין שתתאים למנה הראשונה וכוס אחרת שתתאים למנה
.העיקרית
?התווית - שימו לב שהיין שהובא לשולחנכם הוא היין שהזמנתם. האם ביקשתם שנתון בציר מיוחד *
טעימה לפני המזיגה – כל הטקס המגוחך הזה של טעימת היין לפני המזיגה לא מגוחך כלל וכלל. אך שימו לב *
נוהג זה מיועד אך ורק לבדוק אם היין מקולקל ולא אם הוא לא טעים לכם! טיפ קטן, ברב המסעדות יקבלו
.בחזרה את היין גם אם לא נעם לחיכם אך אנא אל תהפכו שיטה זו להרגל
הרבה תוויות נושאות את שם האזור ממנו מגיע היין: בורדו, קיאנטי, בורגנדי, ריוחה וכדומה. נסו לבדוק אם *
.אהבתם יין מאזור אחד על פני משנהו
זן ענבים – למרות שהאופנה כיום היא לשתות "מרלו" הרי שאין דין מרלו מקליפורניה כדין מרלו מצרפת. שימו *
.לב מאיזה ארץ מגיע היין. יש לכך חשיבות לא קטנה
אהבתם יין מסוים? מזל טוב! בפעם הבאה בקשו מהמלצר לנסות יין הדומה ליין הזה באופיו. לא חייבים *
לחזור כל פעם על אותו היין כמו שלא כדי לחזור בכל פעם על אותה המנה. זה הופך להרגל משעמם לא? תנו
.דרור לסקרנות הטבעית ובקשו לטעום כמה שיותר
,תכונותיו של היין, טעמו וניחוחו הנפלא עושים אותו בן לוויה מתאים ביותר לכל ארוחה. היין מעשיר את האוכל
!משפר את טעמן של מנות המזון ומשרה אווירה חגיגית ומיוחדת. נסו זאת
לחיים
טל גל-כהן
מעביר סדנאות יין ואלכוהול בארץ ובעולם
עברית, אנגלית וצרפתית
www.winemaster.co.il
פנחס כהן –גן, עבודות , 1970-2012
מוזיאון תל אביב לאמנות
אוצרת : גליה בר אור
אולם מרקוס ב' מיזנה, האגף ע"ש גבריאלה ריץ', הבניין המרכזי
תערוכה מקיפה של פנחס כהן גן, מן המקוריים והחדשניים באמני ישראל, מעוררת התרגשות. כבר בשנות ה-70 למאה ה-20 בלט כהן גן כאמן מושגי פורץ דרך, שפעל בזיקה לתנועה בינלאומית של אמנים ששינו ועיבּוּ את מושג האמנות. הפרוייקטים שביצע במרחבים הגאוגראפיים של הארץ והעולם הוכרו זה מכבר כקלאסיקה. הזכור מכולם הוא פרויקט ים המלח במסגרתו הוא שתל שרוול ארוך מניילון שהזרים מים מתוקים ובתוכם דגים חיים ממעיין אל תוך ים המלח. בכל הפרויקטים שלו המסר היה אישי, אנושי ופוליטי ועסק בניסיון להתמודד עם תנאים של סביבה זרה, שאלות של הסתגלות וניכור. במחצית השנייה של שנות ה-70, עת שהה בניו-יורק למטרת לימודים, היה לאחד האמנים שהניעו את מגמת "הדימוי החדש" באמנות האמריקאית. עם שובו לארץ בראשית שנות ה-80 המשיך לפתח את שפתו הייחודית שבמרכזה דמות האדם – "כל-אדם" אוניברסלי, שהוא בה-בעת גם אדם מסוים. כהן גן מצליח לחולל נס: דמות סכימטית, חסרת ממשות, שלא משחררת אפילו קצה חוט של רגש, צוברת בעבודתו זיקה לכל המשמעותי והיא מכמירת לב בפריכותה האנושית. דמות זו היתה מפתח בגיבוש שפה אסתטית מורכבת ומרתקת, שהובילה להתמקדות הולכת וגוברת ב"ציור משולב" הכולל חלקים
.רבים המעניקים משמעות זה לזה
במהלכיו אלה ובספרי האמן שפירסם, היה כהן גן לאחד מחלוצי המודעוּת לטבעם המובנה של מושגי המרחב והזהוּת, שאותם ביסס על חוויה מרכזית בביוגרפיה שלו – חוויית העקירה ממקנס עיר הולדתו (מרוקו) והוא בן חמש, והמסע דרך מרסיי לארץ. עבודותיו המאוחרות יותר חוקרות את המתח בין המיתוס ותולדות האמנות לבין
."התפתחות המדע, בין תולדות התרבות המערבית והנצרות לבין "האמנות היהודית
התערוכה של כהן גן מלוּוה בפרסום של ספר-אמן ובספר-קטלוג מקיף ( 240 עמודים, מעצב גרפי: מיכאל
.גורדון), הסוקר את מעגלי יצירתו ואת הספרים והמחקרים שפרסם
פנחס כהן גן נולד בשנת 1942 במקנס שבמרוקו, הגיע לארץ עם משפחתו בשנת 1949. הוא גדל בקריית ביאליק, התגייס לנח"ל, התנסה בחיי קיבוץ, התגורר בירושלים, למד בבצלאל, נפצע בפיגוע בשוק מחנה יהודה (1968). תואר שני באמנות השלים באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק (1975 -1977) ובסוף שנות ה-70 שב להתגורר בירושלים ונחשב לאחד המורים הכריזמטיים והמשפיעים ביותר באקדמיה בצלאל בירושלים. החל
.ב-1983 הוא מתגורר בתל-אביב ומציג בארץ ובעולם. בשנת 2008 זכה פנחס כהן גן בפרס ישראל לציור
לפרטים נוספים: אורית אדרת, דוברת המוזיאון
טל': 03-6077019, 054-2291999
ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא
"האמירה המגונה: "אני שונא את הערבים כי הם דומים לספרדים
מאת שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק
פורסם ב"הארץ" ב-31.12.2003
במפגש אקראי נזדמן לי לאחרונה להחליף דעות עם אדם נעים שיחה וסבר שהתעניין בעיסוקי. כשסיפרתי לו על העבודה בבית ביאליק עיקם מעט את פניו, ולאחר שתיקה קצרה גיחך באי-נחת: "ביאליק לא היה כל כך סימפטי. נכון?" כשהוא מוסיף בטון שהסגיר עלבון חבוי: "היו לו 'יציאות' כמו לדודו טופז. אמת?" מחמת אי-נעימות, כנראה, לא נקב בן-שיחי במפורש באמירה המגונה שיוחסה לביאליק עוד בחייו: "אני שונא את
."הערבים כי הם דומים לספרדים
בדומה לכך חלק עמי זה לא כבר אחד מבאי בית ביאליק את "הסוד", שאשתו ממאנת להצטרף אליו לביקוריו בבית המשורר, משום שאין היא מוכנה לדרוך על סף ביתו של מי שעלב בספרדים בני עדתה. זאת ועוד, בימים
,אלה נמסר לי שבאחד מבתי הספר בתל-אביב מחה תלמיד על הכורח ללמוד את יצירתו של המשורר הגזעני
.ובתוך כך השליך את ספר שירי ביאליק ארצה וירק עליו
האמירה הגזענית שיוחסה לביאליק הלכה והיכתה שורש כה עמוק בחיים ובספרות כפי שעוד יפורט להלן, עד שנתפשה כמוסכמה שאין עליה עוררין. אך היכן ומתי אמר ביאליק דברים שכאלה? תשובה על כך לא מצאתי, לא בדברי המקטרגים ולא בכל מקור אחר שטרחתי לחפש ולבדוק. על יסוד דברים שביאליק אמר וכתב ובאמצעות עדויות ישירות ועקיפות המצטרפות אליהם אנסה להבהיר עד כמה רחוק היה ביאליק משנאת הספרדים, וכיצד נפל קורבן לעלילה שגררה אחריה עלבון שווא של דורות, אשר נטפלו לדברים שביאליק מעולם לא הגה או העלה
.על דל שפתיו
התרעומת כלפי "האמירה של ביאליק" התלקחה באופן סמלי וחריף ביותר לפני כשלושים וחמש שנה, כאשר עמד בנק ישראל להפיץ שטר בן 10 לירות עם ציור דיוקנו של ביאליק. בוויכוח הסוער שניטש אז נטלו חלק גם אזרחים מן השורה, נפגעי אותה אמירה, שבמכתבים אל מערכות העיתונים תבעו את עלבונם, וקראו לעשות חשבון עם מי שכונה למגינת לבם "המשורר הלאומי". כך, לדוגמה, ראה יהושע לי-און ב"הדפסת שטרי כסף עם דמותו הבלתי אהודה של ביאליק" "זלזול ברור נוסף בעדות המזרח בישראל". אליו הצטרף דן הראל שהעיד על קטטה בין פועל אשכנזי לספרדי בעניין זה, ותבע במפגיע למנוע את הדפסת השטר "כי אין הספרדים רוצים ביקרו של האיש שהשווה אותם לערבים" ("המשורר ושטרי הכסף", הארץ, .12.19682). בעיתון אחר הודה אמנם כותב ושמו יהודה לוי שספק בעיניו אם אכן יצאה "האמירה" מפי ביאליק אך באותה נשימה קבע נחרצות: "אין זה חשוב כלל אם באמת אמר מה שמייחסים לו", העיקר ש"ביאליק הפך בעיני הספרדים ובני עדות המזרח לסמל הפירוד ושנאת אחים בהעמידו אותנו ואת הערבים באותה קטגוריה". מכאן תביעתו: "לבטל את שטרי הכסף של משורר
.(הפירוד הלאומי" (ידיעות אחרונות, 13.3.1969
דימויו של ביאליק כגזען אנטי-ספרדי חלחל גם אל הספרות. באמירה שירית הצהיר איתן נ' גלס: "המשורר הלאומי של האשכנזים / חיים נחמן ביאליק שנא אותנו / את השחורים, את הספרדים, את המזרחיים" (אני סימון נחמיאס, הקיבוץ המאוחד, ,1995 עמ' 21). ובשנתיים האחרונות יצאו לא פחות משלושה דברי ספרות הממחזרים את מה שנתפש כשנאת ביאליק לעדות המזרח. כך, לדוגמה, באחד מסיפוריו של משה פינטו צורח ביאליק בחמת זעם על הגנן התימני שלו: "בן ערב שכמותך (...) מדוע לא נשארת בנידחותך? הו אחר, לשם מה באת? לקטוע? לחמוס? להרוס?" (המשורר הלאומי, עמדה/ביתן, ,2002 עמ' 13). באותה רוח מביא קובי אוז את דברי ניר דמתי "החושף" את יחסו של המשורר הלאומי אל סבו: "אבל לביאליק זה לא הפריע בכלל. בשבילו סבא שלי היה רק אוויר. חתיכת נוף. איך היו אומרים פעם, סתם פרענק" (עבריין צעצוע, קשת, ,2002 עמ' 49).
אפשר שהנימה הכואבת ביותר שמורה ליוסי סוכרי המתוודה: "גם כאשר קראתי בשיריו של ביאליק לא יכולתי להתייחס ישירות למלותיו, שכן האמירה הבלתי-נשכחת שלו אני שונא את הערבים כי הם מזכירים לי את המזרחים ניצבה על סף המאגר הלשוני שלי כשומר קשוח במיוחד ולא התירה להם לחדור פנימה" (אמליה ומלח
.(הארץ, בבל, ,2002 עמ' 80
סוכרי ינק ככל הנראה את "האמירה של ביאליק" מפי המסורת והשמועה, או מסיפורה של סבתו המזרחית הגאה אמליה (שהורישה לו גם את "התובנה" שביאליק הנו "גנב שורות לא קטן"), אחרים ספגו אותה מאבותיהם או מסביבתם (לא אחת בתוספות חסרות-שחר: "ביאליק אכזר", "ביאליק מוגבל וצר עין", "ביאליק הומו" ושאר ירקות); אך איש מאלה לא טרח לברר אם יש לאמירה זו יסוד של ממש. מהמעטים שניסו לתהות על אמיתותה היה שמואל נבון, מורה ומחנך אשר הסתופף במחיצתו של ביאליק בתל-אביב ואזר עוז לשאול אותו "פנים אל פנים": "האמת שמפיך יצא פסק דין זה על עדות המזרח?" בתגובה לכך, מספר נבון, "רגז ביאליק, הניף ידיו לצדדים, רקע ברגליו, הכה במקלו על מדרגות פתח ביתו ואמר: זוהי עלילה שפלה. אדרבא, בדיוק
.(ההפך הוא הנכון", ובתוך כך הפליג בדברי שבח על עדות המזרח ("ביאליק ועדות המזרח", דבר, 23.2.1973
דברי זדון, עלילה נוראה
עדות נוספת להכחשה של ביאליק לאמירה שיוחסה לו מוסר יוסף צדוק בזיכרונות שהעלה ממעמד האזכרה לרב יחיא קאפח, שבה נטל ביאליק חלק כמספיד. "בתום האזכרה", מספר צדוק, "זרקתי לפניו את השאלה שהטרידה אותי: 'האם נכון הדבר, שאתה שונא ערבים מפני שהם דומים לספרדים?' ביאליק נעמד במלוא קומתו כמאובן, וכל מלוויו נדהמו משאלתי החצופה. הללו דחפו אותי לאחור ואחד מהם כינה אותי 'חמור'. הייתי אז נער בן שבע עשרה. ביאליק הרגיע את האנשים הנסערים, ביקשני להתקרב אליו יותר, ובקול רועד אמר לי כדברים האלה: 'שמע, בני, הדברים שהשמעת פסולים מעיקרם, ואיני יודע אם הם מופצים בזדון או כהומור-נפשע. ורק זאת אומר: אין עלילה נוראה מזו, והשם ירחם על עמו כשהם חוטאים'" (מאבקים ותמורות, תל-אביב, 1989, עמ' 130). כמי שנגולה אבן מעל לבו, ממשיך צדוק ומספר על קורת הרוח שבה התקבלה הכחשתו הנמרצת של
,ביאליק, ועל שבעקבות זאת "הושם קץ להכפשת שמו הנערץ של ביאליק היהודי, האדם והמשורר הלאומי" (שם
.(תודתי לד"ר אורי מלמד שהפנה את תשומת לבי לעדות זו
להכחשתו של ביאליק מצטרפות גם עדויות על זהותו האמיתית של בעל האמירה: העורך והמתרגם אריה ליב סמיאטיצקי (1945-1883). בספרו "ביאליק על אתר" כותב על כך אביגדור המאירי במפורש: "צא וראה מה כוחה של רכילות, של לעז... מפי סמיאטיצקי נזרקה המימרה ההיתולית על הפרענקים והערבים, ולא כפי שהיא נפוצה בפי הבריות הבריות: 'אני שונא את הערבים על שהם דומים לפרענקים', אלא 'איך אפשר לשנוא את הערבים, הלא הם דומים לפרענקים', והנה דווקא ביאליק שלא פסק מלדבר על תחייתה הקרובה של רוח היהודים הספרדים, צאצאיהם של יהודה הלוי, אבן-גבירול, אבן-עזרא והרמב"ם - דווקא הוא נפל קורבן ללעז
.(העלילה" (המאירי, ביאליק על אתר, תל-אביב, 1968, עמ' 84
על זהותו של סמיאטיצקי כבעל האמירה הצביע גם משה אונגרפלד. את השמועה שלפיה לא התייחס ביאליק אל הספרדים באהדה הגדיר אונגרפלד כבדיה "מצוצה מן האצבע"; ובאשר למקור האמירה חזר והדגיש: "את ההלצה המפורסמת ההיא השמיע פעם מר סמיאטיצקי, וחוגים ספרותיים עוינים לביאליק הפיצו אותה בזדון
.(ובכוונה רעה בשם ביאליק" (אונגרפלד, "ביאליק ויהדות ספרד", חרות, 18.12.1965
ואכן פועלו המסור ורב-השנים של ביאליק בכינוס, בעריכה ובביאור של קנייני הספרות העברית מתור הזהב בספרד (בתוך כך הוצאת הכרכים המפוארים של שירת שלמה אבן-גבירול ומשה אבן-עזרא); קריאתו ומאמציו לאיסוף המסורות, הפולקלור ושירי העם של עדות המזרח ולהוצאתם לאור; הכרתו בעליונות המשקל והמבטא הספרדיים בשירה ובדיבור בארץ-ישראל; קשריו האמיצים (החברתיים והמדעיים) עם חכמי העדה הספרדית וראשיה ונדיבותו ודלתו הפתוחה בפני כל אדם מישראל, יוצאי כל העדות והגלויות - כל אלה עשויים ללמד עד כמה עמוקים היו רגשי ההערכה והכבוד שרחש ביאליק לעדה הספרדית, שבשגשוגה ביקש לראות חולייה מרכזית
.בתחייה הלאומית
בהרצאה על "תחיית הספרדים" שנשא ביאליק בכ"ב באדר א' תרפ"ז בפני הסתדרות "חלוצי המזרח" בירושלים (ואשר חלקים ממנה מרוכזים כאן בטור נפרד) הרים ביאליק על נס את התרומה הכבירה של הענף הספרדי לעם ישראל: "השבט הזה שריכז בתוכו כמעט את כל הגניוס העברי בגלות במשך מאות שנה, ושהוא יצר בשביל כל האומה כולה לדורי דורות" (ביאליק, דברים שבעל פה, א, תל-אביב, תרצ"ב, עמ' קיא). בתוך כך הציע ביאליק לשומעיו לשמר את אוצרותיהם התרבותיים השבטיים ולאמץ על בסיסם תוכנית של תחייה ספרותית
.(וחינוכית, אשר תחלץ אותם ממה שנראה בעיני ביאליק תקופת יובש מבחינה יצירתית (שם, עמ' קטז-קיט
התקפה בוטה, שלוחת רסן
דבריו של ביאליק על החולשה שתקפה את העדה הספרדית בהווה - שנאמרו ברוח אוהבת וכמנוף לתיקון - שימשו לאחר למעלה מיובל שנים עילה להתקפה בוטה ושלוחת רסן על "נאומו המשפיל של ביאליק", ולהאשמתו של המשורר ב"הגיגי זלזול כבושים המרמזים על הרגשת-עליונות 'אשכנזית' טיפוסית" (אמירה שנפלד, במערכה, כד, 288-287, ספטמבר-אוקטובר 1984, עמ' 25-24). אולם עדות בת זמנו של ביאליק, הנמסרת מפי דוד אבישר (ממייסדי "חלוצי המזרח" וראשיה), מצביעה על התקבלותו הנלהבת של המשורר הלאומי בקרב עדות המזרח, ש"הגו בשירי ביאליק כמו שהגו בפרקי התנ"ך", חיברו נעימות מזרחיות לשירי העם שלו, ו"זימרו את 'תחזקנה' יחד עם זמירות שבת וחג" (דוד אבישר, "ביאליק בקהילות הספרדים", הציוני
.(הכללי, 6.1.1933
ואכן, כעשרה חודשים לאחר ההרצאה האמורה שב והוזמן ביאליק על-ידי מארחיו ליטול חלק במעמד חגיגי לפתיחת ספרייה ותערוכת ספרים של הסתדרות "חלוצי המזרח", כשבפנייתם אל ביאליק מדגישים המזמינים: "בצעדנו זה הננו מגשימים במקצת חלק מהתוכנית שכבודו התווה לנו בהרצאתו שהיתה באולמנו בפני העדה
.(הספרדית" (ארכיון בית חיים נחמן ביאליק, להלן אחנ"ב, מ' לאנידו אל ביאליק, י"ג בכסלו תרפ"ח
כבר עשר שנים קודם לכן, כשיסד ביאליק באודסה (עם חבריו אלתר דרויאנוב וי"ח רבניצקי) את המאסף לזכרונות, אתנוגרפיה ופולקלור "רשומות" - שם לו למטרה לבטא מעל דפי במה זו את ההוויה והמסורת של כל
.תפוצות ישראל, ואף השקיע מאמצים מיוחדים להגיע אל חומר מעדות המזרח, הקרובות והרחוקות
כך, לדוגמה, פורסם בכרך הראשון של "רשומות" מאמר רחב יריעה של א"ד אידלזון על "יהודי תימן, שירתם ומנגינתם" (רשומות, א, תרע"ח, עמ' 66-3), ובכרכים הבאים נוספו בין היתר רשימות וסקירות על היהודים בלוב, בסוריה ובהודו. בכרכים האחרונים של במה זו פירסם ביאליק את שני חלקי מאמרו של ברוך עוזיאל "הפולקלור של היהודים הספרדים - הספרות העממית ביהודית-אספניולית" (רשומות, ה, תרפ"ז, עמ' 337-324; רשומות, ו, עמ' 397-359). כמו כן ביקש ביאליק את א' אשכלי לערוך לו מאמר מקיף על היהודים האתיופיים (אגרות ביאליק, ד, עמ' לה), ועודד את משה אטיאס בחיבור ספרו "רומנסרו ספרדי", תוך שהוא
.מטעים את יתרונות הפולקלור הספרדי על האשכנזי
שנים ארוכות לאחר מותו של ביאליק עוד המשיכו דבריו להפרות את המחשבה והמעשה בתחום כינוס אוצרות הרוח והחייאת היצירה והמחקר של עדות המזרח. עדות לכך ניתן למצוא, לדוגמה, בדבריו של ישראל ישעיהו בהקדמתו לקובץ "שבות תימן", שערך בשותפות עם אהרן צדוק: "המעורר להוצאת הקבצים האלה היה חיים נחמן ביאליק זכרונו לברכה; באחת ההזדמנויות סח באוזני כותב הטורים את רצונו לראות קובץ שיופיע מדי שנה בשנה ויכיל ארבעה מדורות: אחד - לעבר ולהווה של היהודים בתימן: שני - לפרשת התערותם של עולי תימן בארץ-ישראל; שלישי - לדברי עיון ומחקר במבטאם, שירתם, ומעשי אישיהם החשובים; ומדור רביעי - לדברי ספרות יפה מהווי חייהם של התימנים בגולה ובארץ, שייכתבו בעיקר על-ידי צעירי התימנים בארץ. נאמנים לרצונו של המשורר והמעורר הדגול, שעלה בקנה אחד עם רצוננו אנו, הצלחנו להוציא לאור קובץ ראשון, ראשון לסדרת קבצים אשר בהם ימצא החוקר והמעיין במרוכז את כל מה שנכתב וייכתב בידי התימנים ועליהם" (שבות
.(תימן, הוצאת מתימן לציון, ת"א, תש"ה, עמ' 7
ישראל ישעיהו (לימים שר בממשלת ישראל ויו"ר הכנסת) היה אחד משורה ארוכה של בני עדות המזרח שביאליק עמד אתם בקשרי עבודה, יצירה וידידות. בכלל אלה ניתן למנות את אנשי המדע, הסופרים ונכבדי הציבור הבאים: אברהם אלמליח, יוסף שלוש, יוסף מיוחס, משה אטיאס, דוד צמח מבגדאד, רפאל יעקב בן חביב והרב שאול מולכו מסלוניקי, הרב בן ציון חי עוזיאל, יוסף קסטל, יהודה בורלא ועוד (בארכיון בית ביאליק שמורים קטעי עדויות על הקשרים שבין המשורר לבין אישים אלה, כמו גם קשריו עם מוסדות וגופים ספרדיים שונים בארץ-ישראל ובתפוצות). יהודה בורלא זכה מביאליק לחיזוק לא רק בתחום הספרותי, אלא גם מבחינה חומרית - כפי שאכן נהג ביאליק לעשות לעשרות סופרים, אלמנות, יתומים ומיעוטי יכולת (שפנו אליו, או שנודע לו על מצוקתם), שלמען הבטחת מחייתם טרח להיתדפק שוב ושוב על דלתות נדיבים, קרנות תמיכה וקופות גמילות
.*חסדים
ביאליק ובת הרב
על כך שביאליק לא הדיר עצמו מהנאה גם מיופיין של בנות עדות המזרח - מספר פרופ' יוסף יואל ריבלין בראיון: "הכורסה הזו שאתה יושב עליה - ביאליק היה יושב עליה, והיה קורא משיריו באוזני אשתי הראשונה, רחל, בת הרב החכם יצחק יחזקאל יהודה ז"ל, שהיתה אשה יפה, ממש יפהפייה, וביאליק אהב להביט בה, וקרא לה משיריו אף לפני שהדפיסם". פעם אחת, מספר ריבלין, אף הקניטה את טשרניחובסקי במלים: "מי ייתן ותגיע לשיאים כאלה כמו ביאליק - שתחדל משירתך שלך, ותעסוק בשירת ספרד". ריבלין הצטרף לדברי ההערצה של אשתו והעיד שביאליק עסק בשירת ספרד "כאילו ספרדי היה" (תום שגב, "פרופ' י"י ריבלין בן ה-80 מספר על
.(ביאליק וטשרניחובסקי", על המשמר, 17.10.1969
כבר בהקדמתו לתרגום ספר הקוראן (דביר, ירושלים, תרצ"ו) הפליג ריבלין בשבחו של "אביר המשוררים ואנשי הרוח של הדורות האחרונים, מופת הדור מורו ומאורו רבי חיים נחמן ביאליק", והגדיר את התקופה שבה עמלו יחד על התקנת תרגום הקוראן כ"אחד הזמנים המאושרים בחיי". במלים חמות ונרגשות תיאר ריבלין כיצד האציל ביאליק מרוחו על התרגום: "מפליא ומשתומם עמדתי לפני רוח ההשראה שבה חונן הענק הזה, בבארו לי לעתים פירוש מלים ערביות אשר לא ידען, כי רק על פי שימושי בהן בתרגומי, ובנחשו בברכת אלוהים עליו כמה פעמים את המקור מתוך המשך הדברים, במידה שכל חוקר וחכם לא היה יכול להגיע אליה כי-אם אחרי
."חקירות ודקדוקים
אולם מתברר, שאף ריבלין עצמו לא היה מחוסן כליל מפני הארס של אותה עלילה שדבקה בביאליק; וכשנשאל לדעתו על מקורה של אותה אמירה המיוחסת לביאליק השיב בחצי פה: "ביאליק היה יכול לומר זאת בעת ריתחה. יש בדבריו דברים גדולים לאין קץ, ויש בהם גם דברי ביטול לאין קץ. וכי ירמיהו לא אמר על המקדש 'מערת פריצים', ולא חשב כך באמת (...) אבל ביאליק - דעתו היתה כי הספרדים אגודת פרחים המה. ביקש לשמור על התכונה והאופי של כל עדה, וחשוב היה לו לשמור על השלמות של כל עדה ועדה. והוא העריץ את שירת ספרד. אילו חי עמנו היום היה תומך בדרישתי להקים אוניברסיטה ספרדית אחת בירושלים ואחת בניו
.(יורק" (תום שגב, "פרופ' ריבלין", שם
ריבלין לא שלל איפוא את האפשרות שאותה אמירה ידועה יכלה לצאת מפי ביאליק "בעת ריתחה", מאחר שזו השתלבה בדימוי המחוספס והקוצני שדבק במשורר. ואכן, תכונות של קוצר רוח, אימפולסיוויות וחוש הומור חריף, שהיו בין מאפייני אישיותו של ביאליק, הניבו לא אחת הלצות ואמירות בוטות. כך, לדוגמה, הטיח ביאליק בא"ז הופין, מנכ"ל בנק אפ"ק (אנגליה-פלשתינה), את האמירה "אסור לגדל חזיר בארץ-ישראל", כאשר זה לא נעתר לבקשתו לתרום כסף לתיאטרון "הבימה". ביאליק אף סירב להתנצל על כך (אחנ"ב, רופין אל ביאליק, 1.7.1928). כמו כן שלח ביאליק "לעזאזל" צעיר מחבורת "גדוד מגיני השפה העברית", כשזה העיר לו שאין לדבר יידיש בחוצות תל-אביב. בכתב הסניגוריה לבית משפט השלום (שבפניו נתבררה תביעתו של הנעלב) טען ביאליק: "אפשר שהמלה חריפה קצת לפי הפירוש הרגיל של מלה זו בשוק, אבל לפי פירושה המדויק והאמיתי הוא שם הר במדבר, לא רחוק מירושלים מהלך שתיים שלוש שעות במדבר יהודה. והמקום הזה, לדעתי, די מכובד
.(לטיול בשביל אותו האיש" (איגרות ביאליק, ד, עמ' נב
מקולמוסו של ביאליק יצא גם "דבר השבח" על הגרמנים: "קיימא להם ליהודים (דהיינו, מקובל על היהודים): שסתם אשכנזי - שוטה" (שם, ג, עמ' לו). אף חכמי האקדמיה לא יצאו נקיים משבט לשונו של ביאליק, כעולה מתוך מכתבו של המשורר לפרופ' דיזנדרוק: "ראה קראתיך בשם פרופסור... אולם אתה אל תירא פן נקלית בעיני בגלל זאת. אדרבא: 'אפס' כשהוא מצטרף אל 'יחידה' כמוך יש לו ערך" (שם, ה, עמ' קסא). על שני תארי דוקטור שהוענקו לו בארצות הברית כתב ביאליק לאחד-העם בנימת ביטול: "כי דקטור דוקטרתי זה פעמיים, ואני עתה
.(בבחינת חמור חמורותיים" (שם, ג, עמ' קה
דומה שהמוניטין הבדחניים-עוקצניים שיצאו לביאליק הכשירו במידה רבה את הקרקע לאמונה נטולת היסוד, שהאמירה הידועה על עדות המזרח אכן יצאה מפיו. ביאליק ומושא עלבונו כאחד נפלו כאן קורבן לכלל ידוע אשר חל על אמרות-שפר בדחניות: אין הן מקושרות דווקא למי שאמרן (במקרה שלנו סמיאטיצקי) אלא נתלות באילנות גבוהים, ומיוחסות לרוב לקלסיקנים ולאנשי שם הידועים בשנינותם ובחדות מבעם. כלל הייחוס הזה העניק לאמירה הידועה, שלא נאמרה כלל על-ידי המשורר הלאומי, את עוצמת תהודתה ואת פגיעתה הרעה
.לאורך ימים ושנים
"אין אני מבין כיצד מלמדים הספרדים מתוך ספרי לימוד של אשכנזים"
"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. (...) ולא הייתי רוצה כלל וכלל שייבטל לא רק אחד משישים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף יישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, ועל ידי מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשורשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה" ("תחיית הספרדים", ח"נ ביאליק, דברים שבעל
(פה, ב, דביר, תל-אביב, תרצ"ה, עמ' קי
שיבת יהודי הגולה של כל התפוצות דומה לכלי נגינה שונים, שכל אחד מהם משמיע את קולו, וכולם יחד"
,מתחברים ומצטרפים להרמוניה אחת, ששמה עם ישראל" (חיים גליקסברג, ביאליק יום-יום, תל-אביב, תש"ה
(עמ' 61
מה שחשוב לאין ערוך בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון וקיבוץ גלויות - היא שיבת השבט התימני, ומהרבה"
,בחינות (...) הבעיה היא, איך לשמור על מקוריותו הקמאית של השבט הזה" (אביגדור המאירי, ביאליק על אתר
(תל-אביב, תשכ"ב, עמ' 109-105
"התימנים הם חומר בלתי מנוצל, וכוחות רבים צפונים ורדומים בהם. אני אוהב אותם. עדיין הם בלתי משומשים. הכל חדש בעיניהם. הם צמאים ונמשכים אחרי הישגי הציוויליזציה, שאנו כבר עייפנו מהם. הם בעלי תפישה חדה ומהירה, ואני מאמין באמונה שלמה כי הם מסוגלים לעשות גדולות בכמה וכמה תחומים וגם
(באמנות" (גליקסברג, ביאליק יום-יום, עמ' 62
"אין לך קניין גדול מיצירת הספרדים, ויש בהן כדי פרנסת רוחנו דרך מאות צינורות; יתר על כן, אנו לא נחיה את קנייני רוחנו טרם שנוציא את כל האוצרות האלה, שאין אנו יודעים את החלק האלף שלהם. לשוננו לא תחיה חיים שלמים כל זמן שלא נאסוף את האוצרות היקרים של הספרדים הנרקבים בכמה מוזיאומים, ונחיה אותם
(ונחלקם לכל פינות חיינו" (ביאליק, "תחיית הספרדים", עמ' קטו
"ואשר למודרניזמוס (...) מצאתי בשירי משה אבן-עזרא, ההולכים ונדפסים עכשיו, הרבה יותר מודרניזמוס מאשר בשירים של הרבה משוררים מן האחרונים (...) אל נא, בבקשה, תלמד מזה כי מזלזל אני חלילה בשירתנו
(הצעירה" (איגרות ביאליק, ד, דביר, תל-אביב, תרצ"ח, עמ' כח
"עבודתי בשדה השירה הספרדית מביאה לי עונג ושמחה שאין לשערם. פעמים דומה אני בעיני כעומד על גבי תלי תלים של אבנים טובות ומרגליות וחותה בהן בשתי ידיים. עד היום אני משתומם על המראה כיצד נדונו לגניזה
(ארוכה ממושכת אוצרות יקרים כאלה" (איגרות ביאליק, ד, עמ' מ
"מר אטיאס, המזכיר הכללי של הוועד הלאומי, מסר לי קובץ רומנסות ספרדיות להדפסה. (...) עברתי על הספר הזה וראיתי שהוא עולה על מה שנכתב ונאסף עד עכשיו בפולקלור של היהדות האשכנזית. בשעה שבפולקלור האשכנזי אתה מוצא את הגלות, את ההתחכמות הגלותית, הנה בפולקלור הספרדי אתה מוצא שירי אבירים, שדות, מרחבים, גבורה, מלכות, וכל זה מאציל על הרומנסות האלה יופי מיוחד". ("ביאליק על תפקידי היהודים
(הספרדים", החרות, י"ד תשרי תרצ"ג
"כידוע לכל, עסקו אחינו האשכנזים הרבה בזמן האחרון באסיפת שירי עם ונגינותיהם בלשון המדוברת. (...) ואם עתידה עוד הנגינה העברית להתחדש, אין ספק כי אל הבאר הזאת, באר הנגינה המזרחית, תפנה ראשונה, וממנה תשאב את כוח תחייתה" ("מכתב המשורר הנשגב מור ח"נ ביאליק", בפתח שירי ישראל בארץ הקדם
(לבנימין רפאל בן יוסף, קושטא, תרפ"א
"ואשר לטענת הילדים המרקדים על משקל שירי ושירי חברי, הכתובים לפי ההרגל של הקריאה (בנגינת מלעיל): צדקו הילדים ממני. (...) אסור, לדעתי, לתת לילדי ארץ-ישראל שירי ילדים כתובים במשקל בלתי נכון. הבה נקווה כי משוררי ארץ-ישראל, שהנגינה הנכונה טבעית היא להם, לא ילכו בדרכנו ויתנו לילדי ארץ-ישראל שירים נכוני
,משקל. ובקום הילדים לרקד על פיהם יעלה זיווג הריקוד והשיר יפה, בלי מעוות ובלי מכשול" (איגרות ביאליק, ג
(עמ' רטז
"'אדרבא, אדרבא' - אמר הוא (=ביאליק להמאירי, שביקש לעבד את "בין נהר פרת ונהר חדקל" למשקל הספרדי - ש"א) - תספרד אותו על פי חוקי קורבן 'עולה ויורד'. המבטא הספרדי בכלל - סמל לאחדות השירה העברית, לקשר הדורות בין הנבואה ובין המשכה בלשון, שאנו האירופאים ניתקנו אותו בז'ארגוניזציה של כניעה והתרפסות
(למבטאים האירופיים הרוסי והגרמני" (המאירי, ביאליק על-אתר, תל-אביב, עמ' 68
,"אני מאמין, כי לזרם הספרדי, לא רק במבטא, כי אם גם בפינות אחרות, צפון ניצחון בעתיד הקרוב" (ביאליק
("תחיית הספרדים", עמ' קיז
"האנחה היהודית של האנוסים ספגה לתוכה יגון ואנחה במשך דורות וימים טרופים עד שקיבלה גוון וצליל מיוחד. אנו האשכנזים להוטים אחרי אנחות משלנו, מה שאין כן ר' דוד ילין, נשמה ספרדית, אצילית, המביעה ומבטאה על פי דרכה ומתכונתה כאב העבר. (...) אם ר' דוד משנה את טעמו לפני אבימלך שבשמים (=אמר ביאליק כלפי הטוענים ל"מונוטוניות" שבתפילת ילין - ש"א), זה מפני שיש בתפילתו הד וצליל מיוחד מהגירושים שבימי ספרד ואילך עד ימינו אלה. חוט אחד וארשת מיוחדת ומשותפת ליגון הכללי. ומי עוד כמוהו שיחוש את
(היופי וההוד שבתפילה" (נחום חיניץ, "יום כיפור באונייה עם ביאליק", מקרע עיתון שטרם זוהה
"בורלא זה הוא ספרדי. (...) אתה מרגיש בו את ריח הניחוח של המסורת הספרדית העתיקה, ולא רק בשפה ובסגנון, אלא גם בקטעי השירה שהוא מתבל בהם את הפרוזה שלו. (....) שני הרומאנים של בורלא הם נכס חדש, לא רק בספרדיותו, שכן אין לשכוח שסופר מודרני הוא, כלומר הוא משתלב בספרות הרומאניסטית של ימינו. הם נכס חדש בעיקר כיצירות מעולות וגם מרתקות. (....) סופר ספרדי... בעל מסורת יהודי-ספרד... ובייחוד
(תלמיד חכם... אחד מסימני תחיית הרוח" (המאירי, ביאליק על אתר, עמ' 100
"אין אני מבין כיצד מלמדים הספרדים מתוך ספרי לימוד של אשכנזים. (...) אי אפשר בשום פנים שתיברא שבלונה אחת של חינוך בשביל כל חלקי האומה. יש אמנם יסודות משותפים לכל אומה, אבל בית הספר צריך להיות לא רק לאומי במובן הכללי, אלא צריך להיות שבטי, בצבע מיוחד של אותו שבט. (...) כל שבט צריך לשמור
"את נחלתו. כל אחד צריך לטפח את צבעו ומתוך כך האומה מתעשרת. גם לאבני החושן היה לכל אחד צבע אחר
(ביאליק, "תחיית הספרדים", עמ' קטז)
"נחוץ ירחון או אולי רבעון, המיוחד ליהדות הספרדית לשם גילוי האוצרות וגם לשם המשכת היצירה החדשה. בין הספרדים יש סופרים, חבורה קטנה של מורים, שתכין ספרי לימוד, לתת צורה יותר טבעית לספריה, ולהכניס בה
"מהספרות הספרדית (...) צריך לייסד מכון מיוחד, שבעיקר יתרכז בעבודה זו (...) ואם תרצו - אין זו אגדה
(ביאליק, "תחיית הספרדים", עמ' קיט)
:גוף הדברים –שלוש סביבות אופנה
בלס, בודיקה, סנדרה בקלונד
הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר
הפתיחה ביום שלישי, 27.11.12, בשעה 8 בערב
,התערוכה נהגתה על ידי זואי ריאן
אוצרת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במכון לאמנות של שיקגו
אוצרת אחראית: מאירה יגיד-חיימוביץ
התערוכה "גוף הדברים, שלוש סביבות אופנה: בְּלֶס, בודיקה, סנדרה בקלונד" מעלה לדיון אופני עשייה וייצוג של זהויות באמצעות בגדים. ביקורת על המחזוריות של "שיטת האופנה" ומנגנוני הייצוג וההפצה שלה, לצד מגמות
.חתרניות בתעשיית האופנה, הואצו בשלהי שנות ה-90 למאה ה-20 על בסיס חלחולים מיפן ומבלגיה
הצגת אופנה (אם של תפירה עִלית ואם של ביגוד "מוכן ללבישה") במעוזי השן של ממסד האמנות מציבה אתגר מיוחד, שהרי יש בעניין מן הסתירה הפנימית: האופנה, כאמבלמה של מנגנוני השינוי התמידי, היא מין כמוסה סוציולוגית של רגע ההווה – ואילו המוסד המוזיאלי מייצג זמן אִטי ודחוס, שממקם את ההווה על רצף היסטורי, מעניק סמכות ויוצר קאנוניזציה במבטו הרטרוספקטיבי. האם ביכולתה של תצוגה כזו לשמר את התכונה הרוטטת של האופנה כצורת תרבות, בלי להפוך אותה לרוח רפאים? כיצד לשמור על ההוויה
?הפרפורמטיבית של האופנה בתוככי המוזיאון
בְּלֶס נוסדה ב-1997 על-ידי המעצבת הגרמנייה אינס קאג (נ. 1970, בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב בהנובר) והמעצבת האוסטרית דזירה הייס (נ. 1971, בוגרת האוניברסיטה לאמנויות שימושיות בווינה). מאז החלו לשתף פעולה ב-1997, פיתחו קאג והייס אסטרטגיה מושגית של עיצוב והפצה, שתכליתה לעורר לחשיבה מחודשת על החפצים המשמשים אותנו בחיי היומיום. עבודתן עוסקת ב"שיבוש" ובדקונסטרוקציה – בחיבור ובפירוק של בגדים ומוצרים חדשים ומשומשים, בהוצאת חפצים מהקשרם המקורי, בהחייאה של טכניקות "עשה זאת בעצמך", ביחסי אובייקט-משתמש – וככלל היא קשובה לסדר-היום החברתי-פוליטי ומגיבה עליו. הקולקציות מגובשות על פי נושאים, למשל בגדים המגינים על לובשיהם, אביזרים התומכים בפעולות של יומיום
.וכיוצא בזה
בגדים הם רק חלק מהסיפור של בְּלֶס, שפועלים כמעבדה לרעיונות. הביגוד אינו עומד לעצמו אלא מציין השתלבות בסביבה. מטעמים אלה קשה לזהות את הייעוד של כמה מן הפריטים, גם אם עוצבו לשימושי שִגרה יומיומיים. בגישה בלתי מתפשרת, בשפה רזה ובטקטיקות של נוודים, בְּלֶס אוהבים להשמיש מחדש פריטים מקולקציות קודמות בחשיפתם לניתוח דקונסטרוקטיביסטי, המעלה על הדעת את דרכה של המעצבת היפנית ריי קוואקובו. משטר עבודה של ניסויים שיטתיים במסגרת מספר מוגבל של סדרות, ממצב את תוצרתם כאי אוטונומי בשדה האופנה – מוצרים "חסרי סגנון" המופעלים באופן אינטראקטיבי על-ידי רוכשיהם, שכמו משתתפים
בניסוי בתפקיד של בוחני היתכנות. מובן שמוצרים כאלה מעודדים את הלקוחות לפתח דרך אישית ללבוש את
.הבגד
אסטרטגיית ההפצה ה"פרזיטית" של בְּלֶס היא כשלעצמה שיעור מאלף בשיווק. בְּלֶס מעצבים גליונות מיוחדים המוחדרים-מתארחים בכתבי-עת מתחומים שונים, ובתוך כך מרחיבים את היקפי החשיפה ואת קהלי
.היעד של עבודתם
.וטירוף ומיניות נוודית-הטרוגנית – ביטויים שונים של המודחק ברמה האישית והתרבותית
ההתבוננות בעבודות כמוה כמסע ריזומטי בין עולמות פוטוריסטיים ופוסט-פאנקיסטיים לבין חייטות מוקפדת. הצופים משוטטים בתוך הוויה חמקמקה של רצפי סטילס ומופעים דְמויי מיצג, ייצוגים שבריריים של קליפות חיי
.היומיום המחליקים בין הממשי לבדיוני, בין ביטויים של הסדר החברתי לבין מה שמסתתר מתחת לצפניו
גם בודיקה החלו לפעול בסוף שנות ה-90, בלונדון שהיתה עדיין זירה אינטימית-מנומנמת שזה עתה החלה מתמקמת על מפת האופנה העולמית. זואי ברואץ' (נ. 1966) ובריאן קירקבי (נ. 1965), שניהם בוגרי המחלק לאופנה באוניברסיטת מידלסקס באנגליה, הקימו את בודיקה ב-1997. בשנים הראשונות הציגו בחללי תצוגה של אמנות ואופנה. אחר כך הוזמנו להציג בפריז במסגרות תצוגה של תפירה עִלית. כיום הם מציגים שתי קולקציות בשנה של בגדים "מוכנים ללבישה" בחדר תצוגה בפריז, ועבודתם מוצגת גם בתערוכות אמנות
.ובפסטיבלים של תרבות עכשווית, סרטי אופנה ומוזיקה
הסביבה של סנדרה בקלונד אופפת את הצופה בכוריאוגרפיה של סריגים טקטיליים, מחזורים-מחזורים של סדרים וקשרים הרוויים באסוציאציות מגדריות ומשדרים תחכום ומורכבות. בקלונד מציגה סריגים יצריים עם
קונסטרוקטיביסטי - סריגים אדריכלייים הבנויים מנדבכים-לולאות, המוצגים באורח תיאטרלי על חצובות DNA
(Bergengren), לרקע תצלומי העבודות. אסתטיקת התקריב של התצלומים, שיצר הצלם השוודי אולה ברגנגרן
מייצרת חריגה מז'אנר צילום האופנה לדורותיו. תצלומיו של ברגנגרן מחוללים תמורה בתפיסת הבגדים, שנדמים
.לרגע כעצמים מופשטים
סנדרה בקלונד השוודית (נ. 1975, בוגרת קולג' בקמנס לעיצוב בסטוקהולם) פתחה את הסטודיו שלה ב-2004. ב-2007 זכתה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לאופנה וצילום המתקיים למעלה מעשרים שנה בווילה
בדרום צרפת, ומנקז אליו את מיטב הכשרונות הצעירים. היא עבדה בשביל (Hyeres) שבהייר (Noailles) נואיי
בתי האופנה של לואי ויטון (2007-2006) ואמיליו פוצ'י (2009-2008), ובעשור האחרון הרבתה להציג ברחבי העולם (בהולנד, בלגיה, צרפת, בריטניה, ארצות-הברית, יפן ואוסטרליה). ב-2011 הציגה מעבודותיה בתערוכה
.סריגים באופנה" במוזיאון האופנה באנטוורפן"
'מאירה יגיד-חיימוביץ
לפרטים נוספים: אורית אדרת, דוברת המוזיאון
טל' 03-6077019, 054-2291999
?איך מזהים יצירת אמנות איכותית
.שיחה בשניים, עם חיים נגיד, על שאלת האיכות באמנות –חיים נגיד מראיין את פרופ' עדי צמח
http://www.saltarbutartzi.org.il/Index.asp?ArticleID=168&CategoryID=157&Page=1
?נגיד: מה היא איכות אמנותית? איך מזהים אותה
צמח: הנוסחה קיימת מיוון הקלסית ועד היום, והיא מתמצית בארבע מילים: מירב העושר במירב האחדות. זוהי
,נוסחה להגדרת היופי, שנמצאת בכתבי אריסטו ואחר כך גם אצל לונגינוס. אבל אין יופי אם אין איכות. לכן
.הנוסחה הזאת טובה באותה מידה להגדרת האיכות
?נגיד: כלומר: ככל שיש יותר אחדות כך ייטב
צמח: לא. כאן באה לעזרתנו העקומה של לונגינוס. עקומה זו מתארת בצורה גרפית את השינוי החל באחדות ובעושר המשמעויות של היצירה. שינוי זה מסומן על-ידי קו. בשלב מסוים, כאשר יש יותר מדי אחדות באופן יחסי
.למשמעויות, התוצאה משעממת. והקו שעלה עד כה, מתחיל לרדת
.נגיד: אם הבנתי נכון, כדי שהתוצאה לא תהיה משעממת, צריך להרבות במרכיבים, ליצור עושר של משמעויות
.כך נימנע ממונוטוניות
צמח: שוב: בשלב מסוים, כאשר יש יותר מדי עושר, כלומר יותר מדי מרכיבים, המוזיקה הופכת לרעש, והעקומה
.יורדת
?נגיד: מה הם אותם מרכיבים שיוצרים את העושר של היצירה
.צמח: אלה הם אותם מרכיבים המשמעותיים לנו: היבטים שונים של חיינו, התנסויות החשובות לנו כבני האדם
.היצירה האמנותית האיכותית מרכזת משמעויות אלה
?נגיד: משמעויות – באיזה מובן
.צמח: לא משמעויות סתם, אלא משמעויות שרלוונטיות לנו, כבני אדם
נגיד: כשמדברים על משמעויות, הרי הפשר שלהן נתפס תמיד בעזרת ההכרה, בעזרת השכל. אבל איך תחול
.הנוסחה שהצעת על המוזיקה? הלא בטהרתה, המוזיקה חפה ממשמעויות שכלתניות. המוזיקה היא רגש טהור
צמח: ודאי שהנוסחה שהצעתי תופסת לגבי המוזיקה. כי במילה משמעויות אני מתכוון לאלמנטים מוזיקליים
,שיכולים לתפקד בארגון חיי הרגש. המוזיקה מתייחסת לחיי הרגש שלנו, מארגנת אותם בתבניות אחידות
.עשירות, מובנות
?נגיד: כלומר, המרכיבים שיוצרים את המשמעויות במוזיקה הם מרכיבים חווייתיים, רגשיים
צמח: המוזיקה יוצרת יחידות בעלות משמעות בשפה מוזיקלית מסוימת. וליחידות הללו יש שתי פנים. מצד
.אחד יש להן משמעות רגשית ברורה
נגיד: אפשר אולי לומר שיחידות משמעות אלה אנו מזהים כ"עצובה", "שמחה", "נסערת". אלה הן המלודיה או
.הקצב או שניהם. אנחנו הרי מדברים על מלודיה עצובה או על קצב סוער או על אווירה שמחה
צמח: כן. נכון. במוזיקה הקלסית מתפקד גם ההבחן הרגשי בין שני סוגי הסולמות, מז'ור ומינור. אבל אני מתכוון בעיקר לכך שליחידות קטנות יותר יש משמעות כשהן מופיעות במקום מסוים בתוך היצירה. למשל, רצף צלילים אחד ביצירה יכול לבטא התגברות על מכשול, או להפך - התפרקות וניוון של משהו שהיה קודם שלם. היחידה הנשמעת יכולה להיות איכזוב של ציפייה למשהו שנרמז קודם, או להפך: הישג מפתיע תוך מילוי כל הציפיות. כאמור, ליחידות הללו יש פן אחד שאנו מבינים אותו באופן ישיר, הפן הרגשי, הקשור לניסיון החווייתי שלנו. אבל יש להן גם פן שני, פורמלי, צורני. היחידות הללו מבוטאות בשפה מוזיקלית מסוימת, כלומר: בשפה
.שחלים עליה כללים פורמליים מסוימים
נגיד: האם כוונתך למבנה, לצורה: סונטה, פוגה, טוקאטה, סימפוניה? שהרי לכל אחת מצורות אלה כללים
.'מסוימים: חלוקה לפרקים, חזרה על חלקים מסוימים, יחסים בין "קולות", וכו
צמח: כן, גם זה. אבל בעיקר אני מתכוון לכללים המעמידים סוג מסוים של מוזיקה, כמו למשל חוקי הקונטרפונקט לגבי המוזיקה הקלסית. בעזרת הפן הפורמלי הזה - המוזיקה יוצרת משמעויות, על-ידי כך שהיא מלכדת את החוויות השונות דרך צורות המקנות להן אחדות. היא מבטאת את החוויות הרגשיות בשפה
.פורמלית. אותה חוויה רגשית תובע אחרת במוזיקות שונות הבנויות על מערכות פורמליות שונות
למה הדבר דומה? לעשייתו של מדען. חוקר במדעי הטבע נתקל בתופעות רבות, ויש לו שתי דרכים לבטא תופעות אלה. בעבר, לפני שהחל המדע המודרני, "החוקר" שהתבונן בטבע סיפר סיפורים: על בריאת העולם, על התהוות השמים, על יצירת האדמה, המים, האור. החוקר המודרני של מדעי הטבע מצא דרך אחרת לבטא תופעות אלה. הוא יצר שפה פורמלית מסוימת שמאפשרת ליכוד של תופעות שונות בעזרת משוואות מתמטיות. שימוש בתחשיב הפורמלי של המתמטיקה מאפשר לחוקר לבטא או תיאורמות מסובכות. נוסחאות אלה מבטאות אחדויות גדולות וכוללות. זוהי למשל, המשוואה הידועה של תורת היחסות המציבה בצדה האחד את מהירות
.האור והמסה ובצדה השני את האנרגיה
בדרך דומה נוהגת יצירה מוזיקלית קלסית. היא מבטאת רגשות בשפה פורמלית שמאפשרת לגבש אותם לכוללויות חדות, חזקות ומתוחכמות. התחשיב (למשל, חוקי האריתמטיקה בפיזיקה, חוקי פלסטרינה במוזיקה הקלסית, וכו') "מתלבש על" תחום תופעות (מאורעות הטבע לגבי הפיזיקה, חיי הרגש לגבי המוזיקה) ומארגן אותן כך
.שאפשר בעזרתו להגיע לאבחנות מדויקות וחדות בתחום
נגיד: הזכרת קודם את הפרבולה של היופי. לפי תפיסתו של לונגינוס, היופי גדל עם הגדלת עושר המשמעויות ועם העצמת האחדות. הפרבולה הזאת עולה עד לנקודה המציינת את השיא של קליטת עושר המשמעויות. כיוון שאנחנו יכולים לקלוט רק כמות מסוימת של עושר משמעויות, הרי המוזיקה הופכת מעבר לנקודה זו לרעש. ומנגד: עודף אחדות – יוצר שעמום. השאלה היא מי מחליט מה היא הנקודה שממנה והלאה העקומה מתחילה
.לרדת. שמעבר לה אין אחדות ומשתרר שעמום
.צמח: אנחנו מחליטים. אנחנו בודקים את הנתונים ומחליטים
?נגיד: התשובה שלך אינה ברורה לי. היא, הייתי אומר, כמעט מיסטית. מה פרוש אנחנו
צמח: אנחנו, במובן של - התבונה. ואל תבקש ממני הנמקה לטיעון, שהתבונה מחליטה. אינני יכול להציג טיעון בזכות התבונה, כי כל טיעון על התבונה יהיה בהכרח טיעון תבוני. אציג את העניין בצורה אחרת. מי מחליט במדע? מי מחליט במתמטיקה? אין מישהו שמחליט. זו אינה שאלה לגיטימית. נוסחה או משוואה מתמטית היא מוטעית או נכונה לא מפני שבעלי כוח פוליטי מסוים החליטו כך, אלא משום שהיא אמיתית באופן אובייקטיבי: התבונה שלנו בודקת אותה, ורואה שהיא נכונה. אמיתות יסוד, כמו, למשל, מודוס פוננס בלוגיקה, אי אפשר להוכיח, אבל אפשר לראות. היה זה הסופר והלוגיקן המפורסם לואיס קרול שהראה, בסוף המאה התשע-עשרה, שאי אפשר להוכיח את מודוס פוננס - כי ההוכחה הזאת עצמה תשתמש במודוס פוננס. אבל
.אנחנו רואים שמודוס פוננס הוא אמת ועל כן מותר לנו להשתמש בו
כך גם באמנות. השאלה, מי מחליט מה היא איכות אמנותית, אינה לגיטימית. זוהי שאלה של יצורים חתרנים כמו הפוסט-מודרניסטים. הם מכניסים שאלות שלא ממין העניין לדיון על האמנות, כדי לערער את האמון שלנו בתבונה. את היכולת שלה להגן על עצמה. הם מזמינים עלינו כל מיני האייטולות. הם מביאים עלינו רודנים כמו סטלין, מפני שהם הורסים את התרבות האנושית בכך שהם מערערים על יכולתה של התבונה לראות את האמת. לואיס קרול היה מראה לפוסט-מודרניסטים כי בעצם הערעור שלהם על התבונה הם מקבלים את סמכות התבונה, שהרי הערעור שלהם פונה אל התבונה, פונה אל ההיגיון. הפוסט-מודרניסט מציג לך נימוק רציונאלי מדוע אינך צריך לקבל נימוקים רציונאליים. כמובן שזה אבסורד. תרבות היא מפעל משותף של המין האנושי ושל מינים תבוניים אחרים. ולהיות שותף למפעל הזה פירושו להיות בעל יכולת להיכנס לדו שיח תבוני, שאינו מונע
.על-ידי מניעים של כוח
תאר לך את התמונה הבאה: יושב תלמיד בכיתה, בשיעור לכימיה, והמורה רושם על הלוח נוסחה. התלמיד מצביע ואומר: "המורה, יש לך שגיאה". והמורה עונה לו: "אין לי שגיאה". ואז אומר התלמיד: "זכותי להחליט
,שיש לך שגיאה, כמו שזכותך להחליט שאין לך שגיאה". מכאן ועד איום באקדח על מורה לתת ציונים גבוהים
.הדרך קצרה מאוד
נגיד: ועדיין העניין אינו נהיר לי. למה יעדיף מישהו עושר משמעות אחד על פני עושר משמעות אחר, בתוך אחדות אחת ולא בתוך אחדות אחרת? יש כאלה שאוהבים את ברהמס ואחרים נוטים למוזיקה של בטהובן. אלה
,האחרונים יאמרו, שבטהובן הוא "מלחין גדול יותר מברהמס", שהוא עולה מבחינת איכותו על ברהמס. בקיצור
?איך ניתן להצדיק לפי שיטתך טיעון בדבר יתרונו האיכותי של מלחין זה או אחר
צמח: מלחין גדול ילכד את האמוציות השונות טוב יותר, בצורה אינטואיטיבית יותר, בדרך קומפקטית יותר או
.אלגנטית יותר, מאשר יעשה זאת מלחין גדול פחות ממנו. הוא ייטיב לעשות יופי יותר ממלחין אחר
נגיד: ואיך נדע שהוא באמת עושה טוב "יותר" ממלחין אחר? גם אם יש לנו תבחינים כמו "אלגנטי", "קומפקטי", "מלוכד", המדידה של ה"יותר" בעייתית. היא היתה אפשרית, אילו היה מדובר במדדים כמותיים. אבל כאן
"מדברים על איכויות. האם יש דרך להכריע בין שני אנשים הטוענים כל אחד לכתר ההבחנה בין "הפחות
.ל"יותר". בקצרה, זהו הרי עניין של טעם
צמח: אבל יש אניני טעם ויש בעלי טעם נחות או לא מפותח. כשם שיש בעלי טעם ביינות, המסוגלים לקבוע כי יין מסוים עולה על יין אחר באיכותו, כך יש אניני טעם במוזיקה, בציור, בספרות, בתאטרון. אניני טעם אלה
.מוסמכים לקבוע מה איכותי ומה אינו איכותי
.נגיד: מוסמכים? מי הסמיך אותם? אפשר לומר, שהסמכה זאת היא פועל יוצא של מאבקי כוחות חברתיים
."במלים אחרות, של "פוליטיקה
צמח: כמו שאמרתי כבר קודם לכן, אנחנו מסמיכים אותם, כי אנחנו רואים שהם טובים. התבונה מסמיכה אותם. להעריך תיאוריה (בכל תחום שהוא) – הרי זה לבדוק אם היא אלגנטית או לא, אם היא דרמאטית (בעלת כוח ניבוי גדול) או לא וכו'. אנחנו רואים איזה הסבר יותר טוב מבחינה אסתטית, למשל, איזה מן הנימוקים הוא חזק יותר. מה עושה המדען? הוא מוודא איזו מן התיאוריות שלפניו היא הטובה ביותר. כלומר, הוא בודק את התכונות האסתטיות שלה. כשאתה מנסה לחשוב מחשבה מסודרת (על כל נושא שהוא) אתה משתדל לבנות
מבנה מחשבתי בעל תכונות אסתטיות מסוימות. נמצא שכדי לחשוב באופן מבוקר, אתה חייב להניח שיש
.תכונות אסתטיות אובייקטיביות, ושאתה יכול לזהות אותן נכון
לכן היכולת להבחין בין יפה למכוער, כלומר בין מה שטוב מבחינה אסתטית ומה שלא טוב מבחינה אסתטית, היא היכולת הבסיסית ביותר שלנו: כל יכולת אינטלקטואלית מניחה את היכולת הזאת, לזהות מבנים יפים. בלעדיה לא תיתכן שום מחשבה בכלל. אמנם יכול להיות שבמקום מסוים, בזמן מסוים, בתחום מסוים, השקר חוגג. למשל, יצירות גרועות שמוכתרות בתואר של יצירות טובות, בגלל סיבות של פוליטיקה. וגם אם קורה הדבר, למשל במשטר טוטליטרי שיש לו סופרים "מטעם" המוסמכים בכוח השלטון העריץ, הרי אנחנו, היצורים
.בעלי התבונה, מבחינים בכך עד מהרה, והאמת יוצאת לאור
נגיד: אבל יבוא מישהו ויאמר: לא שאני מעדיף יצירה אחת על פני אחרת. תחום שלם – פסול בעיני. למשל, המוזיקה המזרחית (או המערבית) מכוערת בעיני. כלומר: כל המוזיקה המזרחית (או ההודית או המערבית) מכוערת בעיני. ולא מעניין אותי, אם מלחין אחד שחיבר יצירה אחת היטיב לעשות זאת ממלחין אחר שחיבר
?יצירה אחרת. כל היצירות איומות ונוראות. יש אפשרות לטעון טענה כזאת
צמח: אין מקום לטענה שהמוזיקה המזרחית (או המערבית) מכוערת בעיני. יש מקום לומר, שאין לי עניין בה, כיוון שאין לי גישה אליה. לא התמחיתי בה. הלא בני אדם חיים – חיים מאוד מצומצמים. אין להם אפשרות להתמחות בכל האמצעים המשמשים ליצירת יופי. כל התמחות כזאת דורשת התמסרות. כדי ללמוד מוזיקה הודית, למשל, אתה צריך ללמוד הרבה ולפתח שמיעה מוזיקלית מיוחדת לסוג המוזיקה הזה, צריך להקדיש לכך זמן. ובכן, טענה אחת עשויה להיות: "אין לי גישה לאמנות הזאת, כי אני לא מתמצא בה. היא לא אומרת לי
.כלום, היא דוחה אותי". זהו טיעון לגיטימי לגמרי בעיני
?נגיד: והטענה השנייה
צמח: הטענה השנייה: אני מתמצא באמנות מסוג מסוים. למדתי מה שלמדתי. בדרך כלל יש לי שיפוט אמנותי טוב, למשל, כאשר אני מבקר במוזיאונים אני מסוגל להבחין באיכויות האסתטיות השונות שאני רואה שם. אבל סוג האמנות הזה שאני מתנגד לו, נאמר האמנות המושגית, הוא שקרי, מנוון, לא מוצלח, כיוון שאין ביכולתו להפיק איכויות אסתטיות כאלה. זה שיפוט של אדם בעל טעם שיש לו הידע הנדרש לעשות הבחנות בשטח. דומה הדבר לשני אנשים שיבחנו תרגיל במתמטיקה. האחד יאמר, עזוב, התרגיל מגעיל אותי, כי אני מתעב מתמטיקה ומעולם לא הצלחתי במבחנים במתמטיקה. והשני יאמר - אני עוסק במתמטיקה, ואני אומר לך שיש
.בתרגיל שלך שגיאה
.נגיד: מה פירושה של שגיאה באמנות? אני בטוח שרבים יאמרו לך שאין מקום למושג כזה
צמח: אמנות לא טובה היא שגיאה. היא ניסיון להתייחס לתכנים מסוימים. ללכד אותם במסגרות מסוימות, אך
.ההתייחסות אינה מוצלחת כיוון שהיא מזויפת או שטחית
נגיד: זו היתה בדיוק הטענה של המשטר הנאצי, כאשר הוקיע את האמנות המודרנית, בעיקר את האמנות האקספרסיוניסטית של שנות השלושים. ניתן לכך ביטוי פומבי, שהשאיר בעקבותיו עקבות היסטוריים: התערוכה "אמנות מנוונת" שהתקיימה במינכן בשנת 1936. הנאצים הציגו בה יצירות שהיו עם השנים לקלסיקה של האמנות המודרנית – גרוס, קוקושקה אוטו דיקס - והוקיעו אותן כיצירות גרועות, מתועבות, "חולניות". ואין אפשרות לומר שהם עשו זאת מתוך בורות או מאי-ידיעה. כי השלילה של האמנות האקספרסיוניסטית נעשתה דווקא מתוך ידיעה והיכרות עם האמנות הקלסית. מבחינתם, האמנות המודרנית הזאת היתה מה שאתה קורא
."שגיאה"
צמח: לא. מארגני התערוכה היו קומיסרים נאצים. הם היו אנשים חסרי טעם וגסי רוח. עובדה, שכל אנשי
."התרבות של אותה תקופה העריצו את היצירות הללו שהנאצים קראו להן "מנוונות
...נגיד: אתה עצמך אמרת קודם, שלגיטימי לגמרי לפסול יצירה מתוך הכרה וידיעה
.צמח: אבל הם לא ידעו ולא הכירו כלום. הם היו קומיסרים נאציים
נגיד: מה שעמד מאחורי התערוכה הזאת היה הטעם של היטלר, של אלברט שפאר, שהיה אדריכל נודע לפני
.שהפך לאחד מאודריכלי המלחמה הנאציים
צמח: הוא לא הבין כלום. הוא פסל את כל ההישגים הגדולים של המאה ה20-. כשרואים את הציורים של היטלר, את כל הפסבדו-קלסיקה שלו, את התפיסה המנופחת, הצעקנית הכל כך, המוגבלת שלו, ברור לגמרי שהוא לא הבין כלום. הוא היה אישיות מוגבלת. הטעם האסתטי של שפאר היה פסוודו-קלסי, הוא היה בורגני קטן שסירב לראות יופי גדול. האם אפשר היה לפתח את הטעם שלו, לפקוח את עיניו לראות את האיכויות האסתטיות בציור המודרני? אני חושב שכן. אילו רק הייתה לו הסבלנות הדרושה, והסקרנות הדרושה, אני חושב שהייתי יכול להראות לו את היופי בציורים של גרוס, של נולדה ושל קליי, למשל. אבל לעריצים אין
.סבלנות ואין סקרנות, וקנאים אינם רוצים ללמוד
נגיד: אם נחזור להשוואה שאתה עושה בין האמנות לבין המתמטיקה או הפיזיקה, נדמה לי שחסר בשיפוט האמנותי מרכיב שקיים במחקר המדעי: היכולת לשחזר אותו ניסוי בתנאים דומים ולהגיע לתוצאות זהות. אדרבא, באמנות, קיימת הסכמה – אולי הסכמה שבשתיקה – שאין אפשרות לשחזר מופע (המקביל במקרה שלנו לניסוי). כל מופע אמנותי הוא גילוי ייחודי בפני עצמו. כל ביצוע של יצירה מוזיקלית הוא ייחודי. זה נכון גם במקרה של האמנויות הלא בימתיות, כמו ספרות או אמנות חזותית. כי כל יצירה מתבצעת לא רק על-ידי האמן, אלא גם על-ידי הנמען. שיר או סיפור קיימים לא כדפים כרוכים המונחים על מדף, אלא בזכות הקריאה שלהם. כל קריאה היא התנסות לעצמה, שאין אפשרות לחזור ולהתנסות בשכמותה, כי אי אפשר לשחזר את "התנאים של הניסוי" שכן ברובם הם נסתרים מאתנו. הם קיימים בתודעתו של כל נמען, ולכל נמען תודעה אחרת. העולם הבדיוני הנוצר בסיפור אצל נמען אחד שונה מן העולם הבדיוני הנוצר אצל נמען שני. האם תטען שיש רק עולם בדיוני לגיטימי אחד, ואין בלתו? ואם אין עולם אחד כזה, הרי גם השיפוט של איכות העולם הבדיוני הזה שונה אצל כל נמען ונמען. יש כאלה שיקראו את "ספר המעשים" לעגנון ויבראו לעצמם בתודעתם עולם בדיוני שיש בו מרכיבים דומים לאלה של עולמו של קפקא, ויש שיבראו אותו עם מרכיבים "קפקאיים", אבל בתוספת מרכיבים של סימבוליקה יהודית, ויש כאלה שאינם מכירים לא את קפקא ולא את הסימבוליקה היהודית, והכול ייראה להם גיבוב של שטויות. האם תתקבל בסופו של דבר קריאה "נכונה" אחת של עגנון, הודות לתבונה המשותפת
?לכל בני האדם
צמח: אתה צודק במידה רבה. אבל לא לגמרי. ברור שאם יקרא את קפקא איזה חייזר שאיננו יודע עלינו דבר: הוא איננו יודע מה זאת משפחה, מה הם אימא ואבא, מהו פחד, מהו רעב, מה זאת תשוקה, מה היא מלחמה, מה זה נוף ומה אומר לנו הים, אם יקרא את קפקא יצור כזה, לא ימצא בו כלום. לכן המורה לספרות שמלמד קפקא ילמד את תלמידיו הצעירים, שבמידה ידועה גם הם חייזרים כאלה, מה צריך לדעת כדי להעריך את
?היצירה המסוימת שלפניהם. מה רלוונטי ליצירה זו ומה לא רלוונטי לה
נכון שאינני יכול לשחזר בדיוק את מצבו של הקורא האידיאלי של קפקא – למשל, אני ישראלי, צבר, אינני חי בפראג של לפני מלחמת העולם השניה, וכיוב'. אבל אני אדם, נולדתי במאה העשרים ואני מכיר את החוויות היסודיות של אדם מודרני. אני יודע מה רלוונטי להבנת סיפוריו של קפקא. לכן אני יכול לשחזר בדמיוני את
.התנאים הדרושים וכך לקלוט את האיכויות האסתטיות שיש בסיפורים אלה
אגב, זה כך גם בניסוי מדעי. כשאנו אומרים שהניסוי ניתן לשחזור איננו מתכוונים לומר שכל הפרטים שאפיינו את האירוע המקורי מאפיינים גם את השחזור. למשל, השחזור מבוצע בזמן אחר, במקום שונה, שמו של הנסיין שונה, מחירו של הניסוי גם הוא שונה – וכו'; יש אינסוף פרטים שונים. אבל פרטים אלה הם לא רלוונטיים לניסוי זה. כדי לשחזר ניסוי, עליך להקפיד במידה רבה (לא לגמרי: זה בלתי אפשרי) על הפרמטרים הרלוונטיים. לא על כל הפרטים, זה לא נחוץ וגם לא ייתכן, כך גם באמנות. כדי להבין סיפור של קפקא וליהנות מאיכותו האסתטית עליך לדעת מה רלוונטי לו, ולהיות מסוגל לשחזר תנאים אלה בדמיונך. לכך אנו מסוגלים. לילד ישראלי בן זמננו הקורא סיפור על חיי האינדיאנים יש די ידע, ודי דמיון, כדי לשחזר בתודעתו את התנאים הרלוונטיים להבנת הסיפור וכך להתרגש ממנו, להרגיש מתח וחרדה בזמן הקריאה, לבכות ולצחוק במקומות
,הנכונים. לכן, אף שלא כל הקוראים יעברו חוויות זהות, כמו שאמרת, החוויות תהיינה דומות במידה מספיקה
.כיוון שהמשתנים הרלוונטיים נגישים לנו
נגיד: אבל יש לעתים חילוקי דעות ביחס לאיכותן של יצירות, המוכרעות במסגרת מערכת מורכבת של "יחסי ציבור", או במילים אחרות: בתהליך של הפעלת כוח. הכוונה לכוח פוליטי, כמובן. למשל, האימפרסיוניסטים לא נמכרו כלל עד שלא הוצגה תערוכה שלהם באמריקה, ושם קרנם עלתה. יש אומרים שתחילה הם לא הוערכו כערכם, כיוון שהמבקרים בתערוכותיהם שהכירו את שפת האמנות הקלסית-האקדמית, התרגלו אליה ואהבו אותה, חשו במהפכה האמנותית שלהם חתרנות לשמה, שמטרתה לחלל כל קדושה ולדרוס ברגל גסה את כל המוסכמות הקודמות. באמריקה, שהיתה חפה באותה תקופה מידע וממסורת, ערכם עלה. במילים אחרות, אפשר לומר שההכרה באיכותם באה בזכות העדר ידע ולא בזכות ההכרה של האסתטיקה שלהם, וזאת בניגוד לדבריך על חוסר הידע של מי שחש תיעוב לנוכח סגנון אמנותי מסוים, שהוא בזוי בעיניו, או לנוכח המוזיקה
.הקלסית המערבית, למשל
צמח: כן, נכון. נכון שפעמים רבות קורה שבגלל סיבות שונות ההכרה באיכות אסתטית ידועה מתעכבת. די לחשוב על גורל המוזיקה של באך, שבעינינו היא אולי פסגת ההישג האסתטי של המין האנושי עד כה. היסטוריון של האמנות יוכל להסביר מדוע בני דורו של באך (ועוד כמה דורות אחריו) לא הכירו בגדולתו. לפעמים יש צורך בזווית ראיה חדשה, בשחרור מדעה קדומה מסוימת, כדי לראות מה שמונח לך ממש תחת האף. הדוגמה שהבאת, של גילוי האימפרסיוניזם באמריקה, היא דוגמה מצוינת, ואפשר להוסיף לה דוגמות אחרות, כמו גילוי היופי שבמסכות האפריקניות בעקבות התערוכה בפריז, על-ידי אנשים שלא היו אתנולוגים של תרבויות אפריקה ולא ידעו עליהן מאומה. במקרים אלה, הבורות שיחררה. היא הייתה מעין מטען נפץ שסילק ערמות של דעות קדומות והרגלים קודמים, ערמות פסולת שחנקו ומנעו ממי שהיה קרוב מדי ליצירה לראות מה יש בה. אבל שחרור זה הוא רק צעד ראשון, צעד חשוב מבחינה היסטורית וסוציולוגית – בלעדיו המהפך לא היה מתרחש – אבל מבחינה אמנותית חשיבותו מוגבלת מאוד. ברור שאי אפשר להעריך נכון את יצירתו של מונה בלי להכיר את ציורין של בוגורו (ושאר בני האסכולה הרומאנטית של הבוזאר) שנגדה הוא יצא, ושום דיון אסתטי רציני בערכן של מסכות אפריקניות אינו יכול להתנהל בלי לדעת כלום על חייהם, מנהגיהם ואמונותיהם של בני השבטים
.שיצרו אותן
נגיד: אותם דברים שנאמרו על האימפרסיוניסטים תקפים אולי אפילו יותר, כשהמדובר באמנות המודרנית. אמנות זו לא היתה חשובה במיוחד בעשור הראשון של המאה העשרים, וגם לא בעשור השני. אבל החל משנות העשרים – משהוקם מוזיאון ה MOOMA בניו יורק, קרנם החלה לעלות. מי שבדק את העניין גילה, שהמייסדים וחברי מועצת המנהלים של מוזיאון זה היו המיליונרים כמו רוקפלר ואחרים, שרכשו יצירות מודרניות רבות. לפי תיאוריה זו הם מינו מנהל ויצרו מדיניות שקידמה את האמנות המודרנית מטעמים כלכליים לגמרי. ככל שעלתה
...קרנה, כך עלה ערך נכסיהם של חברי מועצת המנהלים של המוזיאון. עוד תיאוריה פוסט מודרנית
צמח: הפוסט מודרניסטים הם רלטיביסטים, המסתבכים בטיעונים שלהם. כי כמו כל רלטיביסט הם אומרים, שאין מי שמגיע לחקר האמת חוץ מן הרלטביסט עצמו. הרלטיביסט אומר: "האמת המוחלטת היא, שאין אמת מוחלטת". כלומר, הרלטיביסט סותר את עצמו. הוא כמו האיש שאומר לך: "אל תאמין במה שאומרים לך. הכול שקר". אבל אם הכול שקר, אז גם דבריו שלו שקר, ואין להאמין לו. הוא הדין במבקר הפוסט מודרניסטי. הוא אומר לך: "אל תאמין שיש יופי אובייקטיבי. המבקרים רק מנסים לרמות אותך כדי לקדם את עצמם. הכול נובע רק מאינטרסים כלכליים ומפוליטיקה". אבל לאדם זה תענה: "כן? אם כך, גם אתה פועל רק מתוך האינטרסים הכלכליים שלך, מתוך פוליטיקה. אם אמנם כולם מנסים לעבוד עלי, גם אתה מנסה לעבוד עלי. אז
"?תגיד, מה האינטרס הכלכלי שלך בהפצת הפוסט-מודרניזם? כמה אתה מרוויח מזה שאתה מטמטם אותי
בקצרה, הפוסט-מודרניסטים אומרים לך שכולם מונעים על-ידי אינטרסים כלכליים חוץ מהפוסט מודרניסטים עצמם, שהם ישרים וצדיקים וקדושים וטהורים, חסרי כל אינטרסים כלכליים ומסורים לאמת לשמה. כלומר: הם מסתבכים בסתירה הקלסית של הרלטיביסטים. הווה אומר: הם מדברים דברי הבל. אבל הם גם גורמים לך נזק, כי הם מונעים ממך את הדבר החשוב ביותר בחיים: לראות יופי. כמו בכל תחום אחר, גם באמנות יש שיטה, היגיון, רציונל, שניתן להבין אותו ולעקוב אחריו. העושים זאת זוכים להכיר ערכים אסתטיים
.אובייקטיביים: הם רואים את היופי. ואין לך דבר גדול מזה
נגיד: התרשמתי מדבריך עד כה שאתה סבור כי ערכים אסתטיים אינם תלויי זמן ומקום, תרבות וחברה. הם מוחלטים. אולי זיהויים הוא תלוי זמן, אבל מרגע שזוהתה גדולתו של באך, למשל, היא תוסיף להתקיים כאמת
.בלתי מעורערת לדורי-דורות
,והנה, לפי התיאוריה של יאן מוקז'ובסקי יש בהיסטוריה של האמנויות השתנות מתמדת של הנורמות האסתטיות
,ועמן משתנה גם הגדרת האיכות. התופעה היחידה שהיא בלתי-מעורערת היא ההשתנות. אלא שנדמה לי
.שהשתנות זו כפי שמסביר אותה מוקז'ובסקי היא גילוי של חוקיות אוניברסלית, ולא ביטוי לגישה רלטיביסטית
לפי דבריו, באמנות, כמו בתחומים אחרים בחיים, יש נורמות אוניברסליות. אלא שבעוד בתחומי החיים האחרים, הנורמות מתממשות שעה שמצייתים להן, באמנות הן מתממשות - שעה שהן מופרות. נורמה אסתטית אוניברסלית מבוססת על האורגניזם. הסימטריה והאיזון במבנה, והריתמוס במשקל, מבוססים על הסימטריה הגופנית (התאמה בין צד שמאל לצד ימין). שמירת מרכז הכובד של הגופים וההתאמה לקצב הנשימה. הציות לנורמות אלו יוצר איזו שלמות שהבריות מזהות מתוך אורח חייהם. מצד שני, פסל השומר על מרכז הכובד, או משורר המקפיד על מקצב שירי או מוזיקלי הזהה עם מקצב הנשימה, ייצרו עבודות שינסכו בנו שעמום. מכאן, שציות מלא לנורמות אלו יעמיד יצירות מונוטוניות. דווקא הפרתן של נורמות אוניברסליות, יוצרת ערכים אסתטיים. והנה, בהיסטוריה של הטעם, יש השתנות. הפרת נורמות אוניברסליות בדור מסוים יוצרת נורמות אסתטיות, אולם שמירתן של הנורמות גורמת להן לאבד בדורות הבאים את האפקטיביות האסתטית שלהן. לכן הדור החדש יפר את הנורמה ההיסטורית על-ידי הפרת הנורמה האוניברסלית בדרך חדשה ובלתי-צפויה. אלא שלאחר זמן שוב יתאבנו הנורמות ההיסטוריות החדשות, ותחתיהן יצוצו נורמות חדשות. וכך כל דור או זרם חדש באמנות ייצור נורמות אסתטיות חדשות שיפרו את הנורמות האוניברסליות וגם את הנורמות ההיסטוריות של
.הדור הקודם
?האם אין לפי דעתך בתיאוריה זו כדי לערער על המעמד של הכרות ושיפוטי טעם אסתטיים כאמיתות מוחלטות
צמח: אני מסכים לדברי מוקאז'ובסקי, ואין בהם כל ניגוד לעמדתי. תכונות אסתטיות של עצם תלויות גם ברקע שלו, הן רקע חללי והן רקע זמני. לגבי רקע חללי הדבר ברור: איכותו האסתטית של כתם צהוב על רקע לבן שונה לגמרי מאיכותו האסתטית של כתם צהוב על רקע אדום. כך גם לגבי רקע זמני. לשיר של בודלר יש איכויות אסתטיות מסוימות (הוא רענן, אנטי-רומאנטי, ומהפכני) שניתן לראותן אם מתבוננים בו על הרקע הזמני הנכון – אירופה בשלהי המאה התשע עשרה. מלים זהות בדיוק שיוצגו על רקע המאה ה-21 יעמידו שיר אחר שיש לו
.איכויות אסתטיות שונות: שיר זה יהיה נוסטלגי, רומאנטי, ושמרני
כלומר: תכונותיו האסתטיות של אובייקט הן אובייקטיביות לחלוטין ואינן משתנות עם הזמן, אולם כדי לדאת מה הן באמת התכונות האסתטיות של אובייקט, יש להתבונן בו בתנאים הנכונים. הזכרת את באך: גדולתה האסתטית של יצירתו היא אובייקטיבית לגמרי, אך מי שלא יאזין לה על הרקע הנכון לא יוכל לראות גדולה זו. כמוזיקת ג'ז, יצירתו של באך מאכזבת לגמרי. עוד דוגמה: כדי להעריך נכון שיר של נתן זך צריך להתבונן בו על רקע השימוש שהיה נהוג אצל אנשים מסוימים (ישראלים באמצע המאה העשרים) בסימנים מסוימים. מי שיודע רק ערבית ויאזין לשיר של זך על רקע זה, ישמע רק קשקוש מבולבל וחסר ערך. הוא לא יוכל לראות מה יש בשיר
.באמת ומה אין בו
בספרי "יופי ממשי" אני מסביר זאת כך. כדי לברר מהן תכונותיו של אובייקט - כל אובייקט – יש להתבונן בו בתנאים הסטנדרטיים לסוגו. אי אפשר לברר מה צבעו של בגד אם מביטים בו בחושך, אי אפשר לבדוק קרח בחמסין, ואי אפשר לברר מהן התכונות האסתטיות של המגניפיקט של באך אם לא מסתכלים בו על רקע
.המסורת המוזיקאלית, החברתית, והדתית של זמנו
נגיד: אשאל אותך, לבסוף, שאלה מעשית: איך נזהה את האנשים היודעים לזהות את האיכות? איך נדע להבחין בין שרלטנים המוליכים אותנו שולל, לבין אניני טעם באמת? כאמור, זו אינה שאלה עיונית גרידא, אלא היא ניצבת בפני מי שמבקש להרכיב, למשל, ועדת שופטים שתכתיר סופר מסוים בפרס האיכות. או בפני מי שמרכיב
:ועדה רפרטואר האמורה לשפוט יצירות המוגשות לה כדי להחליט אם יש להכניסן לרפרטואר של מוסד מסוים
?תאטרון או פסטיבל או ארגון מפיץ אמנות כמו סל תרבות ארצי.בקצרה, מה הם סימני-האיכות של מזהי האיכות
צמח: זוהי שאלה בסוציולוגיה של המדע. איך בוחרים חבר שופטים להענקת פרס ברפואה, בכימיה. או בגנטיקה? איך מקימים ועדה של כלכלנים בכירים? ככלל, אפשר לומר שבכל מקצוע יש נבחרת: אנשים אשר רבים מעמיתיהם מוקירים את תרומתם המקצועית. קבוצת העילית בתחום מסוים היא זו שהעוסקים בתחום זה מכבדים ומעריכים. המומחים בשטח מסוים הם אנשים שהראו הישגים בשטח זה, למשל, כתבו עבודות שרבים
.למדו מהן ומתייחסים אליהן
האם אפשר להוכיח שקבוצת-צמרת זו (של פיזיקאים, ביולוגים, חוקרי ספרות, או מבקרי אמנות) היא באמת קבוצת האנשים הטובים ביותר בתחום, אלו שאבחנותיהם נכונות ומדויקות יותר? לא, להוכיח אי אפשר. אכן, בכל תחום תמצא דיסידנטים: חוקרים שדוחים את המודל הבסיסי או הזרם המרכזי בתחום ומתייחסים בזלזול אל "השמות הגדולים" בתחום זה. ובכן, מיהו המומחה ומיהו השרלטן? אין מבחן העונה באופן חד וחלק על שאלה זו. ויכוחים מרים, האשמות בשחיתות, דברי שבח מופלגים בצד גינויים קיצוניים לאותה עבודה, תמצא לא
רק אצל אנשי התאטרון אלא גם אצל פיזיקאים, פסיכולוגים, חוקרי היסטוריה
.עתיקה – בקיצור, בכל שטח
ובכן, האם אין דרך לקבוע מי צודק? יש דרך, אך לא דרך קלה. מי שטוען בזכות תפיסה מסוימת מביא נימוקים בזכות עמדתו, ויריביו מביאים נימוקים שכנגד. מתנהל שיח, דיון פומבי, שבמהלכו מתבררות טענות הצדדים, מובאות עובדות חדשות לדיון, ארגומנטים מנותחים. עושים עוד ניסויים ודנים בפירוש לתוצאותיהם. זה טבעם של שקלא וטריא מדעית, דיון אמנותי, ויכוח פוליטי : בכל אלה אין נוק-אאוט, אין "זבנג וגמרנו", אבל לאט-לאט יוצאת האמת לאור. מי שמבקש ידע ולא רק כוח, מי שרוצה לא לנצח אלא לצדוק, ימצא בסופו של דבר את האמת. כמובן שאפשר להתעקש: מישהו יכול להחזיק בדעה שהארץ שטוחה גם אחרי שיראו לו נימוקים טובים יותר בזכות התיאוריה שהארץ היא כדור. מישהו יכול לבטל את באך למרות שיראו לו במה כוחה של מוזיקה זו גדול. מישהו יכול לטעון (כפי שטענו במאה השבע עשרה) שראסין הוא מחזאי גדול יותר משקספיר גם לאחר שיראו לו נימוקים רבים מדוע ההפך הוא הנכון. אבל יצורים בעלי תבונה יגיעו לאמת. אפשר שזה לא קורה מייד, ולא קורה מהר, אבל בסופו של דבר אנו רואים מה נכון, מה יפה, ומה טוב. בסיום אני חוזר אפוא לטענה שפתחתי בה: הרלאטיביסט, המכחיש שאנו יכולים להכיר את האמת, מבטל את דברי עצמו. כי אם הוא עצמו
?מודה שדבריו אינם אמת – מדוע נקשיב לו
עדי צמח הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. יליד ירושלים, התחנך באוניברסיטה העברית
בארה"ב. לימד במספר רב של אוניברסיטאות בארץ ובחו"ל. פרסם עד כה ששה ספרים YALE ובאוניברסיטת
:ו-126 מאמרים בפילוסופיה, ששה ספרים ו-77 מאמרים בספרות עברית, ושלושה קבצי סיפורים. ביניהם
:בפילוסופיה
Real Beauty. Penn State Press, 1997; Types: Essays in Metaphysics. E. J. Brill, 1992
.על הגוף, על הרוח, על מה שיש, ועל מה שחייב להיות" הוצאת מגנס 2001"
¬¬בספרות עברית: "כשורש עץ" (על בן גבירול), ספריית פועלים, 1973; "הלביא המסתתר" (על ביאליק), קריית ספר1966,,1970, 1976, 1988; "קריאה תמה" (על ספרות עברית במאה העשרים), מוסד ביאליק 1990
קבצי סיפורים: "גבי וסיפורים אחרים", הקיבוץ המאוחד 1973; "סיפורים לא נעימים", הקיבוץ המאוחד 1993; "קולות זרים", הקיבוץ המאוחד 2000
ד"ר חיים נגיד, מרצה על אוריינות חזותית בבית הספר למוסמכים במכללת סמינר הקיבוצים. פרסם אחד עשר ספרי שירה, פרוזה, דרמה ומחקר. בין חיבוריו העיוניים: "שפת הבמה", 1996, "צחוק וצמרמורת, על מחזות חנוך לוין" 1998, ו"בגנות האשליה, הז'אנר הדוקומנטרי בתיאטרון הישראלי", 2009. זכה בפרס רמת גן על
.מפעל חיים לשנת 2011
מפגשים בחללו של אדוורד מונק
אירית הדר
.בחיים ולהטעינם במשמעות
150 מהדפסיו של מונק שבאוסף המוזיאון התקבלו במתנה מצ'רלס ואוולין קרמר, ניו-יורק (1985). חטיבת-אוסף זו הוצגה במוזיאון בשלמותה ב-1990 באוצרותה של עדנה מושנזון, והיא מתועדת בקטלוג מקיף. התערוכה הנוכחית מְזמנת אפוא מפגש מחודש עם דימויים מוּכּרים, באמצעות מבט ממוקד במספר מצומצם של נושאים ומוטיבים מרכזיים ביצירת מונק. להתבוננות בדימוייו של מונק התערוכה מסמיכה מבטים נוספים: מבטים של אמנים בני-זמנו של מונק, שעסקו במוטיבים דומים ואולי אף הדהדו בתוך כך את יצירתו; ומבטים ורשמים מילוליים של האמנים הישראלים אורית חופשי, מיכל היימן ושי
.צורים, ששזרו ביצירתם התייחסות לדימוייו של מונק
עד לפני זמן לא רב, הדיון בעבודותיו של מונק נכרך לבלי הפרד בסיפור חייו. הטראומות של ילדותו ובגרותו – מותן של אמו ואחותו, המשברים הנפשיים, השתייה, הנשים בחייו וההתבודדות בשנים הארוכות שלאחר החלמתו – הן שמִסגרו והידקו היטב את ההתייחסויות לאמנותו. בעשורים האחרונים נוטה הכתיבה על מונק להתמקד באופיים האיקוני של דימויו
.שישירותם כמו מייתרת מלים, ובפרקטיקה שלו כאמן
ההתבוננות במוטיבים שנוסחו בציור כשהם חוזרים ונפרטים בטכניקות ההדפס השונות, מחדדת את המודעות לאופיה המשכפל של עשייתו. הדימוי, לדידו של מונק, הוא הדבר עצמו כפי שנחווה ברגע נתון, וככזה הוא מושא לעיונו של האמן החוזר ובוחן אותו ואת תגובתו למראהו שוב ושוב, ותוך כדי כך מעדכן אותו לנסיבות ולהקשרים שהשתנו. החזרה, המאפיינת ממילא כל הצרנה כסיכום ביניים, איפשרה למונק להמציא את עצמו מחדש באמצעות החייאתה של אינטנסיביות התחושה
.שהתעמעמה בשיני הזמן
בדיעבד, דומה שמופעי החזרה והשכפול ביצירתו אכן חילצו את המוטיבים המונקיים מהקשרם הסובייקטיבי ועשו אותם לאמבלמות, המאפשרות שימוש חוזר ונשנה בהקשרים שונים. כ"מותגים" אמבלמטיים מעין אלה נשזרו דימוייו של מונק – הצעקה, דיוקן עצמי עם זרוע של שלד, סיכה, אווה מודוצ'י (מדונה) – בהדפסי הרשת של אנדי וורהול. במקרה של וורהול היתה זו עבודה בהזמנה שלא נדפסה כמהדורה שלמה; אבל גם כך יש בהופעתם של הדימויים הללו ביצירת וורהול כדי להעיד על האיקוניות של דימויי מונק, מה גם שוורהול אינו היחיד שניכסם לעצמו: ג'ספר ג'ונס, גיאורג בזליץ, טרייסי אמין, גילברט וג'ורג' – אלה רק כמה שמות אקראיים מבין אינספור אמנים שמודעותם למלאכותי הוליכה את מבטם אל דימויי
.האינטימיות הקיומית שניסח המודרניסט בן המאה ה-19, מתוך אמונה בכוחם לחולל שינוי ולמשמע את החיים
הסרט של מונק", 1927"
משך 5:17 דקות, מוקרן ברצף
אירית הדר
.ומקרן, שהיו נתונים בתיק נסיעות מיוחד. אדוורד מונק רכש מצלמה כזאת ב-1927, בעת ביקור בפריז Pathé-Baby
ארבעת הסרטים שנמצאו בקלטת צולמו בקיץ אותה שנה בדרזדן שבגרמניה ובנורבגיה: ברחובות אוסלו; בביתו של מונק
.אוסלו, (Nordstrand) ובביתן של דודתו ואחותו שברובע נורדסטרנד (Ekely) באקלי
בצילומי דרזדן ניכרת היקסמותו של מונק מהחיים בעיר הרוחשת. מבטו משוטט ומתעד את המון ההולכים ברחוב, את תנועתן בכיוונים שונים של החשמליות, המכוניות והעגלות – אבל גם משתהה (כנראה מחלון גבוה) על דמות אשה המחכה בפינת רחוב, ובהמשיכו לעקוב אחר צעדיה הוא לוכד בעדשתו גם ילד המציץ אל תוך חור בקיר ואחר הממתין לתורו. הסרט השני, שצולם בגן ביתו של מונק באקלי, נפתח בהתבוננות בכַּלבו של מונק ומרחיף מעליו בתנועה אל צמרות העצים והבית. בסרט השלישי, שצולם באוסלו בפארק דרונינג, בחזית הארמון וברחוב קרל-יוהאן, המצלמה נעה בתזזית, לעתים בפאנים
.של 180 מעלות. תנועתה נעצרת בפתאומיות מול תפריט בפתח מסעדה, ושוב מול חלון ראווה של חנות צבעים
התמקדותו של מונק בתנועה – במצלמה הנעה לנוכח הנע והנייח כאחד, ולוּ גם במחיר טשטוש עד-אי-נראוּת של
המצולם לאורך רצפי פריימים לא קצרים – ניכרת היטב גם בסרט הרביעי, שצולם בביתן של דודתו קארן ביולסטאד
ואחותו אינגר ברחוב סולוויין שבאוסלו ושתיהן נראות בו בתקריב חטוף. עוד נראה בו אדם נוסף, שכנראה (Bjostad)
.התבקש לנוע אל המצלמה וממנה
בפריימים האחרונים של סרט "משפחתי" זה, מתגלה גם מונק עצמו כשהוא מתכופף אל עדשת המצלמה ומוודא את התמסגרותו בתחומה. השתדלותו להיכנס לטווח הפריים, ליצירת מחווה רפלקסיבית בדמות "דיוקן מונק המתבונן בבבואתו", היתה הנושא המרכזי של תצלומי הסטילס שיצר בשנים 1910-1902, ושוב (ביתר אינטנסיביות) בשנים 1932-1926, והיא מזוהה כמוטיב חשוב גם בציוריו מ-1900 ואילך. פנייתו אל הצילום הנע המתעד אופני התבוננות במושאי המציאות בהתהוותם וכהווייתם, מקדימה (ואולי אף מקדמת) את השינוי שהתחולל ביצירתו המאוחרת (מ-1930
.ואילך), עת הפך מונק את מבטו על פניו והפנה אותו אל המראות שמְזמן העולם
יעל ברתנא
... ואירופה תוכה בתדהמה
הטרילוגיה הפולנית
הטרילוגיה הפולנית של יעל ברתנא "... ואירופה תוכה בתדהמה"
הוצגה בפעם הראשונה (...and Europe will be Stunned)
חלום בלהות), המוצג) Mary Koszmary בסרט הראשון בטרילוגיה
המוצג בקומת הכניסה, נראה באצטדיון ורשאי נטוש וריק מאדם צעיר פולני נושא נאום תעמולה דמיוני [הנואם הוא הסוציולוג הפולני
מייסד כתב, Slawomir Sierakowski, סלאבומיר שירקובסקי
,[ועורכו הראשי (Krytyka Polityczna) "העת "ביקורת פוליטית
נאום הקורא לשלושה מיליון יהודים – כמספר היהודים שחיו בפולין לפני השואה – לחזור כדי לעזור לעצמם ולפולנים כאחד. תבנית הסרט היא הד לסרטי תעמולה גרמניים משנות השלושים של המאה שעברה – למשל, הצילום והבימוי של לני ריפנשטאהל – אלא שכאמור, האצטדיון ריק מאדם. החלל ריק בעקבות מותם של היהודים
.או לנוכח הקריאה לחזור הריקה מתוכן
Mur i wieza האקט או המיצג, הנראה בסרט השני בטרילוגיה
חומה ומגדל) ומוצג בקומה התחתונה, בוצע ברובע מורנוב)
הוורשאי, סמוך לאנדרטה לזכר לוחמי הגטו ולמקום שבו ייבנה מוזיאון להיסטוריה של יהדות פולין. במקום הוקם (Muranow)
קיבוץ חדש בקנה מידה אמיתי, בשיטות מיושנות, בסגנון הבנייה של יישובי חומה ומגדל של שלהי שנות השלושים של המאה שעברה, עם מגדל שמירה שעליו מונף דגל שהוא הכלאה של המגן דוד הישראלי ושל הנשר הפולני. תבנית קיבוץ זו שבמרכז ורשה מוקפת, כמו בגרסה המקורית, בגדר תיל ונראית מצד אחד אקזוטית לחלוטין ומצד אחר מזכירה מחנה ריכוז. הסרט מעורר קלידוסקופ של זיכרונות ודמיונות. שוב עולה בזיכרון זכר סרטים ישנים כסרטי התיעוד/תעמולה הסובייטיים ושל ההתיישבות הציונית. וכמו שבפרק הראשון הגיבור הקורא ליהודים לחזור, הוא במציאות פעיל פוליטי, גם בחלק הזה של הטרילוגיה הבדיה זולגת אל המציאות, למשל, בדמות העוברים ושבים הוורְשָאִים הצופים במחזה המוזר של מין פלישה של זרים לעירם. איך
:מתמודדות האסתטיקה והאתיקה עם חציית הגבולות? (אחדות מן התגובות לקריאה המדומיינת ליהודים לחזור היו חריפות
.(היהודים הואשמו בסיוע לסובייטים ברצח הפולנים עם הפלישה הרוסית לפולין אחרי הסכם מולוטוב־ריבנטרופ
התנקשות) מ-2011 - הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיה, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בביינאלה ה-54) Zamach בסרט
של ונציה, והוא מוצג בקומה השנייה – מוצגים מסע הלוויה, המעבר על פני הארון וההספדים שנישאים על קברו של המנהיג שנרצח (מי שנשא את הנאום בפרק הראשון). בדברי ההספד של אשתו מוזכרות שלוש יריות שהביאו למותו והרפרור לרצח רבין
.ברור לגמרי
האמנית גם הקימה תנועה פוליטית חדשה. ב־13-11 במאי התכנס במסגרת הביאנאלה ה־7 לאמנות עכשווית של ברלין הקונגרס הבין־לאומי הראשון של תנועת הרנסנס היהודית בפולין. בפרויקט זה של ברתנא במיוחד הסרט אינו מערכת סגורה. לטרילוגיה
.יש המשך במציאות והגבולות בין מציאות לבדיון נשארים מאותגרים ולא פתורים
יעל ברתנא ורבים בינינו כמוה גדלו בתרבות של טקסים קולקטיביים, והיא בונה את האמנות שלה מטקסים. מה היחסים בין
?טקסים לאמנות? האם חזרה על טקסים בגרסה שונה מאפשרת לגרש, לפרק ולרפא אותם
הטרילוגיה הפולנית מעלה שאלות ולא מאפשרת פרשנות ברורה. זה אופייה האתי המאתגר של העבודה שמעזה לחצות את
.הגבולות של מה שמותר לדמיין, להגיד ואפילו לעשות
***
בד בבד עם הבכורה בביתן הפולני בביאנאלה של ונציה ב־2011, בעיצובו של האדריכל אורן שגיב, הוצגה הטרילוגיה ׂׂ בגלריה
בוורשה. מאז היא מוצגת במוזיאונים רבים, ביניהם במרכז לאמנות עכשווית במלבורן, (Zacheta) הלאומית לאמנות זאכטה
אוסטרליה; במוזיאון לואיזיאנה לאמנות מודרנית בהומלבק, דנמרק; במוזיאון ואן אבה באיינדהובן, הולנד; בגלריית ארטאיינג'ל בלונדון ובגלריה אייקון בבירמינגהם. בכל התערוכות עקרונות העיצוב מותאמים לחלל התצוגה המאפשר חוויה בו־זמנית מסוימת
.של שלושת חלקי הטרילוגיה
חמישה צעדים לבלימת רכב שאיבד בלמים
אסף בר-שי
לפניכם 5 צעדים חשובים, ועוד כמה מהלכים שאסור לעשות
זאת סיטואציה שמופיעה אצלנו בעיקר באמצע הלילה, במהלכו של חלום בלתי נעים במיוחד, אבל לעתים, כפי ששמענו בחדשות - זה קורה גם במציאות. המכונית, מסיבה זו או אחרת, מסרבת לבלום. בעבר היו האירועים המפורסמים של דגמי טויוטה ויצרניות נוספות - שבהם דוושת התאוצה נלחצה ולא השתחררה. אבל במקרה הזה אנחנו לא מדברים על מנוע ששואג בלי הפוגה, אלא
.בפשטות - אנחנו לא מצליחים לבלום את המכונית
להישאר רגוע
נכון, מצב כזה יכול להסתיים גרוע, אבל כמעט כל הסיכויים - שהוא יסתיים בלי נזק. אם נישאר רגועים, סביר להניח שנוכל להשתלט על איבוד הבלמים ולמנוע אסון למשתמשי הדרך האחרים, לנוסעי המכונית ולעצמנו. ייתכן שהבלמים אינם עמנו, אבל
.לא איבדנו את יכולת הבלימה
כדי ששאר עוברי הדרך יידעו להיזהר ולפנות לנו את הדרך ככל האפשר - מומלץ להשתמש בכל אמצעי ההתראה העומדים לרשותנו - אורות החרום (4 מהבהבים), צפירות, אורות גבוהים - כל דבר שירחיק תאונה אפשרית בשל חוסר היכולת הרגעי
.לבלום
?האם הדוושה קשה או רכה
הדבר הראשון שאותו נבדוק מיד כשנרגיש שמשהו אינו כשורה הוא: האם דוושת הבלם קשה מדי ללחיצה או שהיא דווקא רכה
.במיוחד, נלחצת עד לרצפת המכונית בלי להביא להאטה
אם הדוושה קשה - סביר להניח שמשהו פשוט נפל אל הרצפה וחוסם את תנועת הדוושה. נבדוק, מבלי לאבד את הריכוז
.בנהיגה, אם משהו מונח על הרצפה - בעזרת הרגל או בעזרת מבט של נוסע
אם הבעיה היא דוושה רכה מדי - ייתכן שלחץ השמן במערכת הבלימה חלש מדי. אבל עזבו את ההסברים המכאניים; מה שצריך לעשות כעת הוא לפמפם עוד ועוד - וייתכן שלפחות חלק מעוצמת הבלימה תחזור אלינו. זה עשוי לקחת זמן, אבל אנחנו צריכים
.לייצר לחץ במערכת. פמפמו
אם הדוושה דומה בפעולתה למצבה הרגיל, אולי רכה רק במעט, אבל המכונית פשוט אינה בולמת כראוי - ייתכן שהבלמים התחממו. נסו לבלום ככל האפשר באמצעות המנוע למשך מספר דקות. סביר שהבלמים יחזרו לעצמם לפחות באופן חלקי, ואז
...תוכלו לעצור בצד, להסדיר את הנשימה וגם לתת לבלמים לעשות זאת
נוריד הילוכים באופן מדורג
במקביל לפעולות בסעיף הקודם, נשתמש בכלי האפקטיבי ביותר שיש בידינו כעת להאטת הרכב. הורדת הילוכים מכוונת את שילוב המנוע והגלגלים למהירות נמוכה יותר (ולרעש רב יותר...). ובכל זאת, גם במצב חרום לא מומלץ להוריד מיד להילוך ראשון או שני, אלא לעשות זאת באופן מדורג, להוריד הילוך-שניים בכל פעם, כדי לשמור על כשירות מערכת ההנעה כך שתעזור לנו לצאת
.מהמצב
:שימו לב
;מומלץ להיעזר באמצעים שבשני הסעיפים הבאים רק במקרה חרום, שכן הם משולבים בסכנה של איבוד שליטה ותאונה
.במקרה של מכונית, נטולת בלמים, בכביש הציבורי - עדיף כמובן להיעזר בהם כדי להגיע הביתה בשלום
שימוש עדין בבלם היד
עם בלם היד יש לנו יחסי אהבה-שנאה. מצד אחד, הוא בלם נוסף שמונע מהמכונית מלהתדרדר. מצד שני - הוא עשוי לנעול את הגלגלים האחוריים ואיבוד השליטה שנחווה יהיה תיאטרלי, כמעט בלי סיכוי להשתלט בחזרה על המכונית. שימוש עדין ומושכל בבלם היד יכול, בכל זאת, לסייע לנו. לצד שאר אמצעי הבלימה - נרים את ידית בלם היד בעדינות, כדי שלא לנעול את הגלגלים לגמרי. אפשר להרים את הידית מספר קטן של "קליקים" כלפי מעלה ולהשאיר אותה כך לסיוע קל בבלימה. הדבר המרכזי שממנו
.ניזהר יותר מכל: להרים את הידית בחוזקה ואז להפנות את ההגה. איבוד השליטה, ברוב המצבים, מובטח
להיעזר בדרך ובעצמים כדי להאט ולבלום את עצמנו
כשאנחנו מרגישים שמהירות נסיעתנו עדיין גדולה ושאר האמצעים לא ממש מקרבים אותנו אל העצירה המיוחלת, ננסה להיעזר
.בתנאי הדרך ובעצמים שממלאים אותה, כדי לבלום טוב יותר
מצד אחד - נחפש תנאי כביש מרובי חיכוך: אם נוכל להיכנס באופן בטוח יחסית לשביל עפר או לשוליים כבושים ורחבים (ולא כאלה שבסופם תהום, למשל). נעשה זאת בזהירות - שלא לאבד את השליטה במעבר מהאספלט הסלול אל העפר. תלוליות קלות של עפר או פרטים רכים אחרים - יסייעו לנו להאט את הנסיעה, רק צריך לשים לב שלא לפגוע באובייקטים קשים (ערמת אבנים, למשל) שיכולים להביא לתאונה קשה. נשים לב גם שלא להיכנס לשלוליות או לנתיבים רטובים, כיוון שאלו פוגמים משמעותית
.ביכולת הבלימה
אם יש בשולי הנתיבים גדר הפרדה מעוגלת או מעקה - נתקרב אליהם בזווית של חיכוך, לא זווית של פגיעה, זו בשורה טובה: נתחכך במעקה והוא יסייע להאט משמעותית את מהירות הנסיעה שלנו. אם אין מעקים וגדרות - ייתכן שבצד הדרך ישנו קיר הר
.חצוב או גדרות מסוגים אחרים - חיכוך בזווית זהירה במיוחד, והוא יכול לעזור לנו להאט
אם אנחנו מרגישים שתנאי הדרך פשוט אינם מספקים לנו אמצעים לחיכוך ובלימה - נוכל במקרה קיצוני להיעזר במכוניות אחרות. אבל זהירות! אלו צריכות לנסוע במהירות קרובה מאוד למהירות שלנו (הפרש מהירויות עלול ליצור תאונה קשה) ועדיף
.שגם תהיינה גדולות מהמכונית שלנו, כדי שתוכלנה להתמודד עם העומס הרב
ומה לא לעשות
.לא לכבות את המנוע - כיביתם את המנוע? איבדתם את יכולת ההיגוי וגם הרבה מיכולת הבלימה שעוד נותרה בבלמים *
לא ליצור היגוי חד ימינה-שמאלה בנסיון להאט את המכונית עם החיכוך. היגוי חד חוזר יביא, בסיכוי גבוה במיוחד, להתהפכות *
.מהירה
לא לקפוץ מהמכונית - תעשו הכל כדי לעצור אותה ולא להיהרג או להרוג. אם תחפשו דרך לקפוץ, תאבדו את כל ההזדמנויות *
.לפעולות של בלימה ועצירה
לא להיכנס בעצמים קשים נייחים - אתם רוצים לעצור, וזה יפה. אבל פגיעה במכונית או אבן או, הכי גרוע, בעץ במהירות *
.גבוהה - לא תאפשר לכם יותר לפקוח עיניים ולהמשיך להתפנק בכתבות מעניינות במוטוקאר
לסיכום
הרבה אמצעים עשויים לאפשר לנו לבלום את המכונית נטולת הבלמים במצב חירום. אם נשמור על שלווה יחסית, נוכל לשלוט
.במצב ולאתר אמצעים שונים שיסייעו לנו לעצור את המכונית הדוהרת, מבלי לפגוע ומבלי להיפגע
צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו
פתיחה: 31 במאי 2012
אוצרות אורחות: תמי כץ־פרימן, רותם רוף
צפיפות החומר" היא תערוכה קבוצתית שתחשוף את הקהל הישראלי בפעם הראשונה בהיקף נרחב לסצנה המרתקת של"
האמנות ההודית העכשווית המעוררת עניין רב בעולם בשנים האחרונות. בתערוכה מציגים שבעה־עשר אמנים, רובם מבוססים וידועים וחלקם צעירים בתחילת דרכם, בתמהיל המשקף חתך מייצג של סצנה אמנותית רב־תרבותית דינמית ורבת פנים זו. היצירות הכלולות בתערוכה מעוגנות במציאות חברתית־פוליטית רווית תהפוכות בהודו ומיטיבות לשקף את תגובותיהם של האמנים
.לשינויים העמוקים המתחוללים בחברה ההודית בשני העשורים האחרונים
המפתח הרעיוני שנבחר כמכנה משותף בין העבודות קשור בחומר כמטפורה לחיים העכשוויים בערים הגדולות של הודו. בעבודות המוצגות בתערוכה בולטים מוטיבים של חזרתיות, ריבוי ושכפול של דימויים ומוטיבים המאורגנים יחדיו בצפיפות. תופעת הצפיפות והריבוי הזו מהדהדת את המרקם החזותי המוּכר לכל מי שחווה את המרחבים הכאוטיים של המגלופוליס ההודי. חוויית העושר, הגודש, האורנמנטיקה, הרעש, הזרימה, והחומריות העשירה משתקפת באופן מובהק בתכנים ובאסתטיקה החזותית של
.התערוכה
העבודות המוצגות בתערוכה עשויות במנעד רחב של סוגי מדיום: צילום, ציור, וידיאו פיסול ומיצב, והן נעות על מספר צירי תוכן מהותיים: מתח דינמי בין מסורת ומודרניוּת; תהליכי העיור והפיתוח המואצים על נגזרותיהן האקולוגיות; ביקורת על תרבות הצריכה והגלובליזציה; מתחים דתיים וקונפליקטים פוליטיים; וכן סוגיות מגדריות. חלק מהעבודות מפרקות באופן מודע סטריאוטיפים וקלישאות של זהוּת – לאומית, אזורית, מגדרית או מעמדית. הדימויים הנקשרים לצירים אלה מתייחסים באופנים שונים לתמורות החברתיות־הפוליטיות, הכלכליות והטכנולוגיות המתחוללות בשני העשורים האחרונים בתת־היבשת, כתמונת ראי
.המשקפת הקשרים תרבותיים תלויי זמן ומקום
לתערוכה של אמנות הודית בישראל נלווית משמעות מיוחדת בשל הזיקה בין שתי המדינות וההתעניינות ההולכת וגוברת של ישראלים בהודו ובתרבותה. העיסוק בזהות ובקונפליקט על הציר שבין מקומיות לגלובליות מניע חלק ניכר מהיצירה האמנותית
.העכשווית כאן ושם
התערוכה מלווה בקטלוג דו־לשוני שכולל בנוסף למאמר האוצרותי שלושה מאמרים העוסקים בתרבות ההודית ובתמורות
.המתחוללות בתת־היבשת בשני העשורים האחרונים
:האמנים המשתתפים
ראווי אגרוואל, לוצ'אן אופאדהיי, אטול בהאלה, סאקשי גופטה, סובוד גופטה, שילפה גופטה, ל. נ. טאלור, ט. ו. סאנטוש, ג'יג'י סקריה, ג'יטיש קאלאט, בהרטי קהר, ריאס קומו, ראנביר קלקה, ראשמי קלקה, רקס מדיה קולקטיב, שנטאמאני מ., סודרשן
.שטי
שנת האמנות תל־אביב-יפו 2012
.הבין-לאומית דרך עשרות אירועים ייחודיים אשר ישאירו מורשת יצירתית לדורות הבאים
.בשנת האמנות אירועים רבים עומדים להתרחש והסצנה האמנותית התל אביבית מבעבעת יותר מתמיד
שיתקיים בין התאריכים 21-24 למרץ, 2012. במהלך - Art Weekend - שיא שנת האמנות יהיה באירוע ההשקה הגדול
.סוף השבוע יתקיימו במקביל כמה אירועים חדשניים ומרתקים במוזיאון תל אביב וברחבי העיר
!ההזמנה לאירועים פתוחה לכולם
<< Tel Aviv Art Weekend לתכנית
שנת האמנות - אירוע הפתיחה! 24.3
.מוזיאון תל אביב לאמנות וגינת דובנוב
מוזיאון תל אביב יהיה פתוח ללא תשלום *
24.3.12, 19:00 - 23:00
.שדרות שאול המלך, רחבת המשכן לאמנויות הבמה, רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות וגינת דובנוב.פתוח לקהל הרחב
"ביום חמישי 22.3 בשעה 20:00 : תיערך הרצאה של האמן והפיסיקאי שמעון המאירי "כשהמדע והאמנות נפגשים
"ביום שישי 23.3 בשעה 11:00 : תיערך הרצאה של דר' אורן חסון "האבולוציה של האמנות
(במינוס 3 ברוטשילד 65 (מתחת לקפה הלל
לפרטים ולהרשמה להרצאות : גלריית מינוס 3--- 03-5601202
התחנות הזולות בישראל
אשר עוקב אחר המחירים כל השנה, פירסם הבוקר את רשימת תחנות ,FullTank האתר להשוואת מחירי הדלקהדלק הזולות ביותר בישראל, גם אחרי העלאת המחירים. האתר מחזיק נתונים של כ-900 תחנות דלק, ומאפשר
.לנהגים להשוות בין מחיריהן גם באמצעות אפליקציות לסמארטפון
(רשימת תחנות הדלק הזולות כפי שמופיעה באתר (המחירים הם לליטר 95
דלק נווה יעקב ירושלים 7 שקלים
אחר אמישראגז אשדוד 7 שקלים
פז העיר הרצליה 7 שקלים
דלק אמיר בני ברק 7.04 שקלים
פז העשור ירושלים 7.05 שקלים
פז גלבוע עין חרוד-איחוד 7.2 שקלים
דלק ליבסטר הרצליה 7.2 שקלים
דלק רמת השרון רמת השרון 7.3 שקלים
חדשון פברואר 2012
_________________________________________________________
סיפורים שקרו באוני' תל-אביב ולא העזתם לספר
בעקבות מספר סיפורים שקבלנו מחברי סגל שונים, החלטנו לפתוח מדור בו יספרו חברי סגל לעל חוויותיהם
.(באוניברסיטת תל אביב. להלן סנוניות ראשונות (שמות הכותבים שמורים במערכת
.איך לא להעתיק במבחן \ ד"ר טי. גי
.בבהילות
.חברי נבחן עכשיו במדעי המחשב, הוא אמר
.שול הביט בי ואני בו. שנינו ידענו שהסטודנטים שלו נבחנים באותה עת
.משתתף בצערו, השיב לו שול
.זה הטופס, אמר הבחור והגיש לשול. אכן זה היה טופס הבחינה שלו
.שול אמר לי בעיניו לשתוק
.ממממ... מבריק אמר שול כשהוא מתבונן בטופס הבחינה
.חברי זקוק לעזרה, אמר הבחור נואשות. הוא לא מבין כלום המסכן
.נכון, הסכים איתו שול
.שמעתי שאתם ממדעי המחשב, אמר הבחור, אולי תוכלו לעזור לו. התבוננו האחד בשני, שמרנו על פני פוקר
.מאחר וליבנו רחום וחנון, נכמרו רחמינו על המסכן
.אין בעיות, אמר שול, הוא לקח את הטופס והמציא תשובות שגויות האחת אחרי השנייה
.הבחור הודה לו מקרב לב. אכן מצווה משמים
רגע, אמר שול, אחרי שעבדתי כל כך קשה (הוא אכן עבד קשה כשהמציא את כל התשובות השגויות), אני רוצה
.לדעת למי עזרתי
.הסטודנט אמר את שמו של חברו
לאחר כמחצית השעה, שול ניגש לחדר הבחינה הביט ברשימת השמות ובתמונות. לפי התמונה זיהה את
.הסטודנט המבוקש
.יש לך בעיות? הוא שאל
.לא, אמר הסטודנט
.שול חייך
.כשהבחינה תמה, הוא ניצב בפאתי הכניסה לחדר והבחור שפגש בבריכה הופיע בצהלה, מדלג לו באושר רב
זה הבחור שעזר לך! הוא אמר והצביע על שול. הסטודנט כמעט התעלף. הסטודנט נכשל בכישלון מוחץ. הוא העתיק את תשובותיו השגויות של שול אחת לאחת. ועל זה נאמר, אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה... ועוד
...אומרים לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם
* המקרה המוזר של הכריך מאת פרופ' יו. גלי
!?הכריך בכ 50%
מאחר ועבדתי בסמוך לבניין גילמן, שאפתי שהמחיר יהיה זהה ולא אצטרך לכתת רגליי למזנון לב בכל עת שיתקוף אותי רעב עז ואחפוץ לנגוס בכריך טונה מזדמן. הופניתי למר א. האחראי על המזנונים באוניברסיטת תל אביב. הוא עדכן אותי שהוקמה ועדה לצורך העניין המורכבת מחברי סגל האוניברסיטה וחברי ועד הסטודנטים. הם טעמו ובדקו והחליטו שאכן הכריך הינו אותו כריך. אבן נגולה מליבי, עתה לא אאלץ לכתת צעדי למזנון לב. אבן לא נאלצתי לכתת את צעדי לאותו המזנון משום שכשבוע לאחר מסקנות הועדה מחיר הכריך בלב הועלה והפך לזהה
....למחיר במזנון גילמן
למותר לציין שמאז אינני מתלונן אודות מחירים כלשהם (דרך בדוקה להפוך לאדם צנוע ועניו) ומעדיף לכתת צעדי
?בין הבניינים, הרי הספורט טוב לבריאות...לא כן
שמו של הכותב שמור במערכת *
טיול ותקרה מצוירת בנצרת \ ח. הפקולטה למדעי החיים
במשפחה שלנו היו שלושה שמואלים, כנראה בפולניה נגמרו השמות והחליטו ששמואל זה אחלה שם, כל כך
.אחלה ששלושה במשפחתנו זכו לכבוד המפוקפק להיקרא כך
כדי להבדיל ביניהם, היו קוראים לשמואל ה"גדול" שמואל, לשמואל ה"בינוני" שמיללה ולשמואל הקטן קראו שמוליק. שמואל הגדול נפטר מסרטן ושמוליק נפטר מהתקף לב ועכשיו נשאר רק שמואל אחד אבל מי בכלל זוכר
.שקוראים לו שמואל? שמיללה היה ושמיללה נשאר. שמיללה הבן של שורה מגדלת התרנגולות
איך אומר לאימי ששמוליק הקטן מת? הרי היא עברה טראומה נוראה כששמוליק, אחיה נפטר ועכשיו כיצד אומר
?לה שבן דודה הצעיר ממנה בשנים רבות מת בטרם עת
נסענו לטיול בנצרת. קבוצה של טיילים נועזים מאוניברסיטת תל אביב, אמא שלי ואנכי. תקרה מצוירת, הבטיחו לנו. אתם תראו תקרה מצוירת בנצרת, תיקרה שהיא גולת הכותרת של הטיול! אמר המדריך כממתיק סוד, בטיול
...עצמאי לעולם לא תוכלו לראות זאת
במחצית הנסיעה מתל אביב עד נצרת חשבתי על תקרה מצוירת. במחצית השנייה של הדרך עיניתי את עצמי
.כיצד לבשר לאימי על האבידה. ככל שחלף הזמן, כך נראה לי קשה יותר לבשר לה
טיילנו בכנסיה שהיא גם בית ספר, היינו בבית מלון קטן מוקף קשתות ועציצים ושמענו הסברים על העיר ועל יחסי הנוצרים- מוסלמים- יהודים שם. הרמוניה לא תמצאו בנצרת. העיר נראית כיושבת על חבית אבק שריפה
?ורק מחכה למי שיצית את הגפרור. לבנון בזעיר אנפין. מתי כבר נראה תיקרה מצוירת
שווה לחכות, הם אמרו כי היא באמת משהו מיוחד. חיכינו בקוצר רוח להזדמנות ובינתיים שוטטנו בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. ירדנו לכנסיית הבשורה וראינו את הכמעט מסגד שהוצמד לה. ראינו חמור-פח-הזבל, הגרסה הנצרתית לאוטו-פח-הזבל הידוע ואכלנו בקלווה מתוקה וכנפה. עוד מעט תראו את התקרה המצוירת, הבטיח המדריך. כשהגיע הרגע המיוחל כבר כמעט "התפוצצנו" מרוב ציפייה. הגענו לבית שנראה מוכן להריסה. מדרגות צרות הובילו לקומה השנייה והמדריך אסף 5 ₪ מכל טייל חבר סגל. כדי לשלם להם, הוא הסביר. ניסיתי
?להבין היכן מסתתר כאן מוזיאון, ואיך כולנו נטפס במדרגות מבלי שיתמוטטו
בקשו מאיתנו לשמור על השקט וכשנכנסנו הבנו למה. הגענו לסלון של משפחה ממוצעת. כולם ישבו עם פיג'מות וצפו בטלוויזיה. הם אפילו לא התענינו בקבוצה מאוניברסיטת תל אביב שחלפה להם בסלון. זה היה ממש סוריאליסטי. יושבת לה משפחה בסלון וקבוצה של תיירים חולפת לה בתוך הבית ועוברת לחדר השינה, אפילו פליני
!לא יכול להמציא סצנה טובה יותר בסרטיו
הגענו לחדר השינה ושם אמרו לנו הנה התקרה המצוירת. הרמנו את עינינו ושם צוירו ספינות וים ונמלים, ממש
!כמו בתקרת הבית של שמוליק ביפו
...ואז נפל לי האסימון. אמא, אמרתי בעוז, אפרופו תקרה מצוירת – שמוליק מת
_________________________________________________________
כמה המלצות מעניינות
תערוכה חדשה בבית התפוצותמבצע פינאלה
סיפור לכידתו של אייכמן התערוכה ביוזמת המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים עם תום מלחמת העולם השנייה, עת הלכו והתבררו ממדי החורבן שפקד את העם היהודי, עלה בקרב רבים הצורך לבוא חשבון עם מחוללי האסון. אחד המרכזיים שבפושעי המלחמה האלה היה אדולף אייכמן: מבכירי המנגנון הנאצי ומי שניהל בפועל, באופן קפדני וחסר פשרות, את המערך ."הלוגיסטי של "הפתרון הסופי ,לאחר המלחמה הצליח לחמוק מידי בעלות הברית .ובשנת 1950 ברח לארגנטינה תחת זהות בדויה במאי 1960 נחטף אייכמן במבצע של המוסד, בפיקודו של איסר הראל ובשיתוף היחידה המבצעית של השב"כ. הוא הוברח לישראל בסיועה של חברת אל-על ואנשיה. מבצע הלכידה אִפשר להעמידו לדין בירושלים, בירת העם היהודי. משפט אייכמן נתן פומבי כמעט לראשונה לסיפורי הניצולים, לזיכרונותיהם ולעדויות ששרטטו את דיוקנה של הרוח האנושית במחוזות של גבורה ואצילות נפש לצד תהומות של .שפלות שלא יעלו על הדעת לראשונה בתולדותיו, במלאת 52 שנה ללכידה, חושף המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים את סיפור החטיפה באמצעות פריטים, תעודות, מסמכים ושיטות פעולה שפותחו והופעלו לראשונה במבצע זה. המוצגים הנחשפים בתערוכה נותנים על כן גוף של חומר לרגע מכונן בתולדות מדינת ישראל והעולם כולו: רגע שהתחולל בזכות גבורתם של מעטים, אשר אפשרו לרבים לשאת סוף-סוף את קולם באוזני .אלה שמיאנו עד אז לשמוע המוסד מפשיל את מסך הסודיות כדי לספר לדור שלא ידע ולהצדיע לארגונים ולאנשים בארץ ומעבר לים, שפעלו תוך סיכון רב, להודות להם ולמשפחותיהם – ולשלוח תודה מיוחדת אל אלה שעד היום אנו נמנעים מלחשוף את שמם .וזהותם "באין תחבולות יפול עם, ותשועה ברוב יועץ" (משלי י"א, י"ד) .אוצר: אבנר א ייעוץ היסטורי: נעמי יצהר ייעוץ מוזיאלי: אורית אנגלברג ברעם |
שבעת פלאי ישראלמיקומה הגיאוגרפי הייחודי של ארץ ישראל המהווה גשר בין יבשתי מהחשובים ביותר בעולם, ניכר הן בנופיה הייחודיים של הארץ המשתנים מאזור לאזור, והן בשרידים המגוונים מעשי ידי אדם הפזורים לכל אורכה ורוחבה של ארץ ישראל. במהלך ההיסטוריה האנושית התקיימו או שלטו בארץ ישראל
,עמים שונים ובהתאם התפתחו בה תרבויות מגוונות: כנענית ,מצרית, פלישתית, ישראלית, אשורית, בבלית, פרסית ,הלניסטית, רומית, ביזנטית, ערבית, צלבנית, ממלוכית ...עות'מאנית מעטים המקומות בעולם היכולים להתגאות בשפע של השפעות תרבותיות, שונות ומגוונות בהן נתברכה ארץ ישראל, וכפועל יוצא בשפע של אתרים ארכיאולוגים, היסטוריים ואפילו מודרניים המעידים על עושר תרבותי זה.פרויקט שבעת פלאי ישראל הוקם בשנת ה-60 למדינת ישראל כשרות לקהל הרחב המציע מידע ותמונות על אתרים היסטוריים, אתרים ארכיאולוגיים, אתרי תיירות, אתרי מורשת ומבנים שונים ברחבי ארץ ישראל, כאלה אשר היו יכולים להיות משבעת פלאי ישראל כמבנים בעלי משמעות היסטורית / חברתית בארץ ישראל. פרויקט זה הינו מיזם של .הארכיאולוג ועורך אתר "עידן התנ"ך" בני אליהו לא כל כך הבנתי מי זכה או האם התחרות ממשיכה אבל התוצאה היא מאגר של אתרים שונים בארץ הכוללים תמונות .כך שנחמד לגלוש ולהתבונן http://www.7wonders.co.il/ : זוהי כתובת האתר |
חלומות פז / אתר מכבי שירותי בריאות
גברים שישנים פחות משש שעות נמצאים בקבוצת סיכון. שינה בחושך בריאה יותר ולמחסור בשינה יש השפעה מהותית על היכולת התפיסתית. שינה עד שעות מאוחרות בסופי שבוע פוגעת באיזון העדין של השעון הביולוגי. מומלץ שלא לריב לפני השינה. הדרכה מפורטת למתי לכוון את השעון המעורר וגם מתי מחסור בשינה יכול
.לעזור
כשמתאמצים לעמוד בקצב החיים נראה שהפחתת שעות השינה הוא פתרון לא רע כדי להספיק את הכול, אולם מסתבר שזה בערך כמו לא לאכול. המחקר המתפתח אודות השפעת השינה על הגוף, על הנפש ועל התפקוד היומיומי מצביע בברור שהן איכות השינה והן כמותה חיוניות לשם השגת איכות חיים טובה. הדברים אמורים לגבי איזון רגשי תקין, יצירתיות, חיוניות, יכולת שכלית ואף שמירה
.על משקל תקין
השינה משפיעה בצורה משמעותית על תוחלת החיים. מחקר אמריקאי (2010) מצא שגברים אשר ישנים פחות מ-6 שעות בלילה, אם עקב נדודי שינה ואם משום שיש להם דברים חשובים יותר לעשות, נמצאים בסיכון הגבוה פי 4 למות בטרם
.עת
המחקר שארך 14 שנים מגלה גם ששעות שינה מועטות (פחות מ- 6 שעות בלילה) הובילו לעלייה בסיכון לסוכרת מסוג 2, ליתר לחץ דם, לירידה בתפקודי המוח להתפתחות מחלות כרוניות של מערכת הלב וכלי הדם. מצד שני עולה ששינה איכותית
.ומספקת עוזרת לפתח רעיונות חדשים ויצירתיים
החוקרים מדגישים שאין להסתפק ב-6 שעות שינה וכי אנשים מבוגרים זקוקים ל-7-8 שעות שינה כדי להרגיש נמרצים וערניים במהלך היום. אמנם חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בסן-פרנסיסקו גילו שלאנשים מסוימים יש גנים שמאפשרים להם להסתפק ב-6 שעות שינה בלילה, אך זו תכונה נדירה המאפיינת פחות מ-3% מהאוכלוסייה. עבור שאר 97% מבני התמותה
.תידרשנה יותר מ- 6 שעות לשם שמירה על רמת תפקוד נאותה
אפילו חוסר שינה מזערי עלול לפגוע במצב הרוח, ברמת האנרגיה, ביעילות ביצוע מטלות שונות וביכולת להתמודד עם מצבי
.דחק
.מספר שעות השינה ביממה המומלץ משתנה על פי הגיל
תינוקות
מהלידה עד חודשיים: 19.5 – 16 שעות
מגיל חודשיים עד 12 חודשים: 14 – 15 שעות
פעוטות
גילאים 12 – 18 חודשים: 13 – 15 שעות
ילדים
בגילאים 3 – 5 שנים: 11 – 13 שעות
בגילאים 5 – 12 שנים: 9 – 11 שעות
בני נוער
זקוקים לפחות ל- 8.5 – 9.5 שעות
מבוגרים
זקוקים ל- 7 – 9 שעות בממוצע
קשישים
מחקרים מציינים שקשישים זקוקים לפחות ל-7.5-8 שעות שינה, למרות שבעבר סברו שהם אינם זקוקים לכל כך הרבה שעות שינה. מאחר שלקשישים רבים יש בעיה לישון שעות רבות במשך הלילה, מומלץ שישלימו את השעות החסרות באמצעות תנומת
.צהריים
גיבוש, חיזוק וקיבוע של זיכרונות
שינה קצרה מדי או שרציפותה מופרעת גורמות לכך שלגוף אין מספיק זמן להשלים מהלכים של תיקון שרירים ורקמות, ארגון
.הזיכרונות ועיבוד החוויות ושחרור הורמונים שמווסתים גדילה ותיאבון
בעת השינה מתבצע גיבוש, חיזוק וקיבוע של זיכרונות, כך שהמוח יכול לשלוף אותם מאוחר יותר. מחקר אמריקאי (2010) מגלה שהשינה מארגנת מחדש את הזיכרונות, בוחרת את הפרטים הרגשיים באירוע (פרטים אלו נוטים למקד את תשומת הלב
.ולהשפיע על ההתרשמות מהחוויה) ומעצבת אותם מחדש
ד"ר ג'סיקה פיין, שעמדה בראש קבוצת החוקרים מזהירה ש"אנשים שאומרים שהם 'ישנו כבר בקבר' מוותרים על חשיבה צלולה, כי למחסור בשינה יש השפעה רעה על היכולת התפיסתית". אנשים שלא ישנו טוב בלילה יתקשו להתרכז, להגיב במהירות ולקבל החלטות מושכלות במסגרת העבודה או הלימודים. קימוץ מתמשך בשעות השינה מצעיד בבטחה אל עבר
.התמוטטות נפשית וגופנית
למעשה, אין צורך לבחור בין שינה לבין 'להספיק' כי כאשר ישנים את מספר השעות המומלץ רמות האנרגיה והיעילות עולות
.במשך היום
במהלך השינה הגוף והמוח אינם 'כבויים' אם כי חילוף החומרים בגוף בזמן השינה איטי יותר. בעת השינה כל האיברים ומערכות הוויסות בגוף ממשיכים לתפקד ובמוח מתבצעות מטלות ביוכימיות רבות המאפשרות להתעורר רעננים בבוקר. השינה מורכבת ממספר
.מחזורים בני 5 שלבים כול אחד
שלב 1 - הירדמות – מעבר מערנות לשינה. שלב זה אורך דקות
.בודדות
שלב 2 – השינה הקלה – האטת הפעילות בגוף ובמוח. השינה עדיין
.אינה עמוקה. שלב זה נמשך 10-25 דקות
שלב 3 ו-4 - שינה העמוקה מלווה בגלי מוח איטיים – שלב שבו מתחדשות הרקמות ואצל ילדים, בני נוער ואנשים צעירים מופרש גם הורמון הגדילה. בשלב זה מתקנים את הנזקים הנגרמים על
משך שלב השינה העמוקה תלוי בגיל והוא נתון לשינויים במהלך הלילה .(UV) ידי הסטרס היומי והקרניים האולטרא-סגוליות
.ללא קשר לאורכו של שלב זה, קשה להתעורר במהלכו
נקרא גם שלב החלומות. שלב זה מאופיין בתנועות עיניים וגלי מוח מהירים ובזקפה אצל הגברים. הוא - REM-שלב 5 - שנת ה
נמשך 5-20 דקות ומתארך לקראת הבוקר. על חשיבות שלב זה מעיד מחקר שנערך בחולדות שבאופן רגיל חיות במשך שנתיים
.הן מתות לאחר כ-5 שבועות REM-שלוש, ואם מונעים מהן את שלב ה
'מידע נוסף אודות שלבי השינה ניתן למצוא בכתבה 'מה קורה כשישנים
?למתי לכוון את השעון המעורר
אם אתם מתקשים לקום בבוקר כדאי שתנצלו את יתרונות מחזורי השינה שכול אחד מהם הוא בן 90 דקות. כדי להשיג קימה
.פחות טראומטית מומלץ לכוון את השעון המעורר לשעה שמהווה כפולה של 90 דקות מהרגע שנכנסתם למיטה
לדוגמה, אם נכנסתם למיטה ב-22:30 כוונו את השעון המעורר ל- 6:00 בבוקר (סך הכול 7.5 שעות שינה) במקום ל- 6:30 או 7:00. קיימת הסתברות גבוהה שתרגישו רעננים יותר כאשר תתעוררו בשעה 6:00 משום שהשעון יצלצל סמוך לשעה בה
.המוח קרוב לערות
שינה, זוגיות ויופי
בכנס השנתי של האגודות המקצועיות בתחום השינה (קיץ 2009) דיווחו חוקרים על כך שאיכות מערכות יחסים זוגיות
.מושפעת מאיכות השינה ולהיפך, איכות השינה מושפעת מאיכות הזוגיות
מסתבר שאיכות השינה משתקפת בתפקוד הזוגי ביום למחרת ואילו עימותים או סכסוכים בין בני זוג במהלך היום משפיעים על השינה בסוף היום. נמצא ששנת הנשים הושפעה יותר מהזוגיות מאשר שנת הגברים. ד"ר האסלר, פסיכולוג קליני מאוניברסיטת אריזונה שעמד בראש המחקר, ממליץ "פתרו את הבעיות לפני שהולכים לישון או הימנעו מוויכוחים אחרי שנת לילה
."גרועה, כדי לא להחמיר את המצב עוד יותר
לשינה טובה גם השפעה על המראה הכללי. במסגרת מחקר שוודי (דצמבר 2010) התבקשו המשתתפים לדרג תמונות של מתנדבים (בני 18-31 שנים) שצולמו לאחר שינה טובה ולאחר לילה ללא שינה. אלו שלא ישנו נתפסו כפחות בריאים ופחות
.מושכים
מחסור בשינה או שינה באור: קורטיזול, מלטונין, סרטן ועליה במשקל
(מחקרים רבים הראו שקיים קשר בין שינה ובין יכולת הגוף לחסל תאים סרטניים. ד"ר ספיגל מאוניברסיטת סטנפורד (ארה"ב
."מסביר ש"בעיות שינה משנות את האיזון של לפחות שני הורמונים המשפיעים על התאים הסרטניים, קורטיזול ומלטונין
,(natural killer) NK קורטיזול המכונה גם הורמון הסטרס החיוני לוויסות הפעילות של מערכת החיסון, לרבות שחרור תאי
שהורסים את התאים הסרטניים. רמות הקורטיזול עולות עם שחר, בעקבות מספר שעות שינה ויורדות במהלך היום. תהליך זה
.משתבש למשל אצל עובדי משמרות
בנוסף, רמות גבוהות מידי של קורטיזול בעיתוי לא נכון עלולות לגרום לתחלואה ולהעלות את הסיכון לסרטן. אצל אנשים בעלי
.שנת לילה מופרעת ובלתי סדירה יש רמות קורטיזול גבוהות יותר מאשר אצל אנשים בעלי שינה תקינה
מלטונין אשר מיוצר במוח ומכונה 'הורמון השינה', כי מופרש בעיקר לפני שהולכים לישון וכשישנים, הוא אחד מנוגדי החמצון החזקים. הורמון זה מסייע למניעת נזקים לתאים שעלולים להוביל להתפתחות גידול סרטני ומסייע (אצל נשים) בוויסות הייצור של אסטרוגן בשחלות. חוסר שינה או שינה באור גורמת לירידה בייצור המלטונין וחושפת את הנשים לרמות גבוהות יותר של
.אסטרוגן ולפיכך גם לסיכון מוגבר להתפתחות גידול סרטני בשד
על פי ד"ר ספיגל "אנשים שאינם ישנים מספיק מייצרים מצד אחד מעט מדי מלטונין, ומצד שני גופם מפריש יותר מדי קורטיזול, מצב הרסני כאשר הוא נמשך לאורך זמן". לדבריו קיימות הוכחות מדעיות לכך שמחלות רבות לרבות סרטן, מושפעות
.מרמות הסטרס שאנחנו חשופים אליהן ומאיכות השינה שלנו
מסתבר ששינה באור עלולה להוביל גם לעליה במשקל. חוקרים מישראל ומארה"ב סבורים שיש קשר בין השמנה והתפתחות הפרעות בחילוף החומרים לבין שינה עם תאורה. החוקרים צפו עלייה במשקל אצל אלו שישנו עם תאורה, גם כאשר לא היה שינוי ברמת הפעילות שלהם או בכמות המזון שאכלו. כפי הנראה התאורה משבשת את השעון הביולוגי הפנימי שאחראי בין היתר על
.חילוף חומרים תקין
.ילדים בגילאים 3 – 5 שנים זקוקים ל 11 – 13 שעות
בעיות והפרעות שינה
למעלה מ- 15% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות שינה כרוניות וכ-10% נוספים חווים הפרעות שינה מזדמנות. הפרעות שינה או מחסור 'יזום' בשעות השינה גורמים להפרעות תפקודיות בעבודה, בנהיגה ובפעילויות חברתיות. קיימים כ-70 סוגים של
:הפרעות שינה שונות, שברובן ניתן לטפל בהצלחה לאחר אבחון נאות. הנפוצות שבהן
(insomnia) נדודי שינה -
(snoring) נחירות -
(sleep apnea) דום נשימתי בשינה -
(restless legs syndrome RLS) תסמונת רגליים חסרות מנוחה -
מחלה נדירה שבאה לידי ביטוי בהתקפי שינה עמוקה בלתי נשלטים (narcolepsy) נרקולפסיה -
?מתי מחסור בשינה יכול לעזור
מסתבר שמניעת שינה לאחר אירוע טראומטי עשויה להיטיב עם המטופל, כי זו יכולה לסייע למניעת התפתחות תסמונת הסטרס
וחרדה, או להקל את ההפרעות. במחקר שהתפרסם בדצמבר 2010 בכתב העת "פסיכיאטריה (PTSD) הפוסט טראומטית
ביולוגית", נטען שחוסר שינה בלילה לאחר חוויה טראומטית מפחית היווצרות זיכרונות הקשורים לתחושות הפחד ואת התגובות
.הגופניות לפחד
מחקרים אחרים מצביעים על כך שמניעה יזומה של שינה, לבד או בשילוב עם טיפול באור או עם תרופות נוגדות דיכאון, עשויה
.'להקל סימפטומים של דיכאון והפרעות נפשיות אחרות. עוד בנושא ניתן לקרוא בכתבה 'השעון הביולוגי והפרעות נפשיות
מיתוסים לגבי שינה
.מיתוס: 'חיסכון' של שעת שינה אחת בלילה לא ישפיע על התפקוד היומי
האמת: לא נכון. למרות שבעקבות הפחתה של שעת שינה מרבית האנשים לא ירגישו ישנוניים במשך היום עדיין הפחתה מתמשכת עלולה להשפיע על יכולת החשיבה והתגובה. הגרעון בשעת השינה עלול אף לסכן את בריאות הלב וכלי הדם, להפר את
.האיזון האנרגטי בגוף ואת יכולתו להילחם בזיהומים
.מיתוס: הגוף מסתגל במהירות לשינויים בלוח הזמנים של השינה
האמת: לא מדויק. לאדם ייקח יותר משבוע להתרגל ללוח זמנים חדש בעקבות נסיעה לאזורי זמן שונים או עקב מעבר לעבודה
.במשמרת לילה. מרבית האנשים מסוגלים 'להזיז' את השעון הביולוגי שלהם ללא יצירת בעיה רק בשעה עד שעתיים
.מיתוס: שעות שינה נוספות בלילה עשויות לפתור את העייפות הרבה כתוצאה מהפעילות במשך היום
האמת: לא מדויק. גם איכות השינה חשובה. ישנם אנשים שישנים 8-9 שעות בלילה אך הם אינם חשים רעננים ונמרצים בגלל
.(האיכות הירודה של שנתם (כולל עקב מזרון או כרית לא מתאימים
.מיתוס: ניתן לפצות על אבדן שעות שינה במהלך השבוע אם ישנים יותר בסוף השבוע
.האמת: לא מדויק. למרות שדפוס התנהגות זה עשוי להשלים חלק מחסך השינה, הוא אינו משלים את שעות השינה שהוחסרו
.שינה עד שעות מאוחרות בסופי שבוע פוגעת באיזון של השעון הביולוגי ומשבשת את השבוע העוקב
.מיתוס: אין הבדל אם ישנים ביום או בלילה, באור או בחושך. העיקר לשמור על מספר שעות השינה הנדרשות
האמת: לא נכון. מסתבר שהשינה בחושך בריאה יותר. מחקר מדעי שהתפרסם בסוף 2005 מצא ששינה במשך מספר שעות בחושך מאפשרת שמירה על רמות תקינות של הורמון השינה מלטונין (מלטונין מדכא גדילה והתרבות מהירה של תאי סרטן השד). לעומת זאת, חשיפה לאור בזמן השינה גורמת לירידה משמעותית ברמות המלטונין ובכך יוצרת תנאים נוחים יותר
.להתפתחות גידולים
מחקר זה יכול להסביר את העובדה שנשים אשר עובדות במשמרות (ונאלצות לישון במהלך היום) נמצאות בסיכון גבוה יותר
.לפתח סרטן שד בהשוואה לכלל אוכלוסיית הנשים